סופר גירל או סופר נובה ?¿

יושבות בקפה, ערב להתאוורר, להתנתק. מצחקקות בשקט. הקפה מוגש, לא מתאפקת ומזמינה לי קרואסון. חם. כזה שבכל פעם שאטעם, אזכר.
לפני רגע דיברנו כל אחת על הגעגוע הפרטי שלה, אם הוא אמיתי או שמצב המלחמה הפך אותנו לכאלה, שזקוקות לרומנטיקה להיאחז בה, חלקנו כדי להתנתק, חלקנו כדי לתקן, חלקנו פשוט כי אין. המלצר מגיע, מניח את הקרואסון לפני ואני קולטת את המבט המבולבל בעיניו שתקועות מאחורי גבי ואת החצי חיוך שמתחיל לעלות על שפתיה של זו שממולי.
מייד מסתובבת והוא עומד, מרשים במדים, נראה שהוא מותש אבל שמח, מתרגש, הצליח להפתיע.
המדים כל כך מחמיאים לו אני חושבת לעצמי, ואיך בכלל ידע שאנחנו כאן?  מצחקקת למראה הזקן שהצמיח בימים האלו ומוקסמת מהנשק שתלוי על כתפו.  הלב שלי על 200 מההתרגשות. הוא רוכן ומנשק אותה, מחבק חיבוק שלא נגמר. 
ואני, שלוק מהקפה ותוקעת ביס מהקרואסון, זה שתמיד יזכיר לי. ומתפוצצת (מקנאה).

Betty❣️