פוגש אותי אחרי שנים. יותר מעשרים אם לא התבלבלתי בספירה, מופתע מהמקריות שהפגישה ביננו פתאום, מופתע מהתפקיד המשמעותי שיש לי בחייו בלי שידע בכלל שזו אני, מופתע כמה קרובים היינו לאורך השנים בלי לדעת, כמה החיים של שנינו נעים בצירים מקבילים ולא התחברו, מופתע מהסטטוס החדש שלי ובעיקר מופתע מהעובדה שאני מכירה אותו בכינוי הבדסמי והכל כך מוחצן שלו.
השתנית. השתבחת עם השנים. הוא מוסיף ומחמיא(?), משתף אותי ואת מי שלצידי בהתלהבות איך היה כרוך אחרי פעם, אז. בחצי רמיזה שמנסה לקבל הסבר למה זה לא קרה ביננו.
ואני... בוחנת, מדמיינת מה היה יכול להיות אז, מה התפספס או למעשה הוביל למה שאנחנו היום, תוהה על קנקנו האמיתי ולא ממש בטוחה.
השיחה ממשיכה, עניינים אחרים, אך המבט לא משקר ומנציח רגע של התרפקות על העבר, גם הנגיעות הכאילו מקריות ביד או בכתף, לא מקלות על העניין. אנחנו נפרדים בחיבוק חם וקריצה.
שעה עברה וההודעה לא אחרה להגיע..
"את יודעת, זה לא שרק השתבחת עם השנים. נשארת אותה הילדה, היא פשוט פורחת עכשיו, מהממת"
אני בוחרת לא לענות. בנתיים.
הכל נשמע לי לא רלוונטי. מפחיד במידה שמעוררת מחשבות מיותרות. כאלה שמסכנות את החשיבה הצלולה שלי. הרי יודעת היטב מי הוא ומה הוא. אדם לא משתנה, יכולה לשכנע את עצמי להיזכר בטוב, אבל מכירה גם את הרע. ומשהו בכל זאת בוער לי, בוער בי, מרגישה את הסופרנובה שבתוכי מערערת את הסופרגירל ובכל זאת מאפשרת לה. ההגיון אומר לי להתרחק אבל הלב שלא החלים מאז ויותר מפעם אחת, זועק להתקרב.
לענות? לא לענות? ממשיכה לתהות. הסופרנובה שבתוכי דוחפת לשם.. מאיצה, מהדהדת "מה כבר יכול לקרות, במקסימום חברות טובה", הסופרגירל מזכירה לי שאני כבר יודעת שאין כזה דבר במציאות, בטח לא במציאות הבדסמית שבה החברות נצבעת בשליטה.
סופרנובה ניצחה. התהום נפערה ואני בתוכה. אבל זהו, עד כאן. בסוף סופרגירל, הילדה המשובחת מנצחת. זו אני.
מה יבוא?? המשך, תיקון, או בדיה ? 🤷♀️
Betty❣️
לא שלי, כן את כבר לא שלי
תפסיקי לדבר אליי
את שוב בראש שלי
עד סוף היום שלי
אני מת להתקשר אלייך
ולהגיד לך מילים שלא אמרתי מעולם
את מכירה אותי יותר טוב מכולם
איך כל מה שעברנו נעלם, היום אני נלחם
את יודעת מה יכולנו להיות
זוגות כאלה שרואים רק בסדרות
אם היינו רק לומדים מטעויות
איך נתתי לך ללכת
אוכל אותי שככה זה נגמר
אז קחי ת'לב שלי במילא הוא נשבר
וכמה זיכרון ממך נשאר, שלא רוצה ללכת
לא שלי, אתה כבר לא שלי
תתחיל להתגבר עליי
היה לך טוב איתי , עכשיו תכתוב אותי
המילים שלך גדולות ממך
נו תשיר לי
שירים שלא שמעתי מעולם
המנגינות שלך זורמות אצלי בדם
איך כל מה שעברנו נעלם
נסעתי על מאתיים רק לראות אותך נרדם
אתה יודע מה יכולנו להיות
זוגות כאלה שרואים רק בסדרות
אם היינו רק לומדים מטעויות
איך נתת לי ללכת
אוכל אותי שככה זה נגמר
אז קח ת'לב שלי במילא הוא נשבר
וכמה זיכרון ממך נשאר, שלא רוצה ללכת
את יודעת מה יכולנו להיות
זוגות כאלה שרואים רק בסדרות
אם היינו רק לומדים מטעויות
איך נתתי לך ללכת
אני יודע שיכולנו לדבר
במקום לזרוק אותי אותך ולוותר
ואם שנינו ניפגש בזמן אחר
אנל'א אתן לך שוב ללכת (אושר כהן)
