הוא ישן עכשיו.
רגוע כזה, בקושי, בקושי אפילו נוחר.
שלו ורגוע. מוגן.
לפני כמה רגעים הזדחלתי לנו חזרה למיטה.
אחרי עוד טיול לילי של חידוש שיכוך כאבים רציני, ריקון שלפוחית שתן כאובה מאוד.
וזמימות
נכנסתי למיטה ישר לתוך ליטוף נונשלנטי מושלם שלו, כזה שמגיע משינה עמוקה במיוחד. אבל הוא עדין לא מפספס שרע לי ועדין לא מפספס לנחם אותי.
ליטוף רך קליל ונונשלנטי, זה כל מה שהוא צריך.
כך.פשוט מתוך מעמקי השינה שלו.
הוא מכוון אלי, אינטואטיבית ודרוך.
יותר מכל נשלט שאי פעם היה לי.
הונילי הזה שלי מחזיק אותי על פדיסטול גבוהה בשמיים, יותר ממה שכל נשלט אי פעם חלם שאפשר.
מביט בי במבט אוהב וענוג יותר ממה שאי פעם חשבתי שגבר או אישה יכולים להביט בי.
ומעורר בי עוצמות אהבה שלא חשבתי שיכולות להיות קימות בנפש המוכה שלי.
באמת ובתמים כל מה שאני רק רוצה זה לעשות אותו מאושר.
להעניק לו את אותן התחושות של להיות אהוב עטוף, מוגן, נערץ והכי חשוב בעולם.
שידע שהוא המחשבה הראשונה בליבי כל בוקר, האחרונה כל ערב.
וכן דווקא מתוך כל הוניליות הדביקה, השיוויונית והמושלמת, זו שבנינו יחד יום אחרי יום בשנים האלו. מצאתי את עצמי מגיעה לגבהים הגבוהים ביותר של ההתמסרות אליו,
של הביטחון המוחלט בו. של הרצון לגונן עליו והרצון הבלטי פוסק, לפנק ולהעניק לו כל חלקה בי. בנפשי וגופי.
ובעצם איך אפשר להעניק את מה שכבר מזמן כבש באהבתו אלי?
את מה שמרגיש לי הכי שלו בדיוק כמו שאני שלי טבעי לי שאני שלו.
אוהבת ושלמה.
ליום הולדת 30 המתנה הכי נדושה שיש לי לתת לו זו אותי.
בצורה מוחלטת ומלאה.
לא שלו
איתו!
באש ובמים
בחולי ובבריאות
בימים הקשים כמו בקלים.
אני פה איתו
לנצח
אוהבת עד שהלב יתפוצץ
יבנה את עצמו חזרה
וחוזר חלילה
לנצח
הוא ואני, אני והוא
בליל של ביחד