|
|
|
הונילי הזה שלי, הוא יותר הכל מהכל.
הוא עוטף אותי כרע לי ומנחם.
עד שלא רע לי יותר. גם אם הוא כבר נרדם.
הוא משחרר אותי לעוף כשטוב לי, אבל שומר עלי מלמטה שלא אפול.
הוא אוסף אותי כשאני מתפרקת.
ומרכיב מחדש
הוא מנשק את הכאבים ממני
ומלטף את הרע החוצה.
ואני כל כך אוהבת אותו.
לא תמיד מבינה איך אני יכולה לרצות עודף חוץ ממנו..
..
ולא תמיד מבינה איך יכולה לשמור אותו רק לעצמי.
הולכת לקופה בשביל תור טלפוני....
מזל שהייתי צריכה גם בית מרקחת.
על הדרך התפנקתי בסבון פנים חדש על חשבון הברון.....
שישלם המנייק
שישלם
יש לי התקפים כאלו....
במיוחד כשאני מרגישה ממש רע פיזית
והוא לא בבית.
במיוחד אם חזרתי לישון אחרי שהלך לעבודה.
כי אני הרגשתי רע פיזית.
שמרגיש לי נורא, נורא, נורא, רע ולבד פתאום.
הכי בודדה בעולם.
אז אני קוראת לחתולים
עוצמת עיניים ונזכרת איך זה באמת הרגיש רק לפני כמה שעות כשהוא חיבק אותי.
ואיך בעוד שעה שעתיים הוא פה לחבק אותי שוב.
ואני שולחת לו הודעה שרע לי ובודד לי ואני מתגעגעת אליו
ומקבלת מלא אהבה בחזרה
ולבבות.
וחיבוק ענק כשהו חוזר אלי
וזזה כל מה שחלמתי עליו אי פעם.
וזה זה הדברים שלמרות כל הקשיים.
עושים אותי מאושרת כל הזמן.
כי זכיתי באיש שמכיל את כל רגשי הנחיתות שלי.
את חרדת הנטישה שלי.
ואת כל הפחדים והשדים שלי.
ועוטף אותי תמיד בשריון גדול ומגונן של חיבוק חם כל פעם שאני עומדת ונלחמת בהם.
הוא לא יכול להילחם את המלחמות שלי במקומי.
אבל הוא נותן לי שריון ענק להתגונן מהם בתוכו.
ולהיות חזקה יותר מולם בו.
ולנצח אותם בזכות עצמי אבל גם בזכות הגב שהוא נותן לי.
לא, אני לא מושלמת.
רחוקה מזה מאוד.
אבל לפעמים בא לי גם להרגיש קצת סקסית.
להצטלם נועז.
טיזרי?
לא יודעת....
זה די בפרצוף וחצוף....
כך עם הפיטמה באמצע
אבל אני אהבתי.
אז תהנו אחרי שחפרתי לכן
...
היום התמסרתי!
התמסרתי כמו שלא התמסרתי שנים, על גבי שנים, על גבי שנים!
התמסרתי לשיגעון הפנימי שלי!
נתתי דרור
התישבתי לעבודת מיון סזיפית
וחסרת כל הגיון פרט לעצמי אני מניחה.
סידרתי את ציוד הפירזול שלנו.
בתרגום חופשי....
ברגים בעיקר, מסמרים, אומים, שיבות
פציפקעס, שמונצעס ושטויות אחרות שעיקר תפקידן הוא סביר להניח לחבר X לY ולZ.
בשלב מסוים היתה מעורבת בתהליך פינצטה גדולה מאוד, אם כי לא הכי גדולה שאני מכירה וחולמת לקנות.
(המדוברת היא פינצטה או יותר נכון פינצטות המיועדות בעיקר לסידור צמחית אקווריומים אבל אני סוטה (גדולה) מהנושא)
בסופו של ערב,
היה לי בעל אחד מאולף במיטה
אני אחת בספייס שרק OCD רציני יכול לעשות.
וערמות מסודרות מאוד של דברים קטנים ושימושיים.
וכמובן שאשאיר אתכן/ם עם תמונה ברמת פיינטרס!
כן גם לשם היא תעלה, גם לפייסבוק שלי היא כבר עלתה, לטוויטר היא תעלה וכמובן לאינסטגרם!
כן אני דורשת המון תשומי על ההישג הנפלא שהתמונה הזו מיצגת...
מאחוריה יש מגירה וחצי של בלגן ריקות.
סלסלת בלגן ריקה.
המון קופסאות פירזול ריקות.
הרבה ברגים ישנים וחסרי שימוש שהגיעו אלינו בירושה שהלכו לאחר כבוד לפח.
וכמובן השלווה שלי בעצם הידיעה שלא נקנה יותר ברגים סתם כי אנחנו עכשיו יודעים בדיוק מה יש לנו בבית! ויהיה לנו קל לפני כל פרויקט לבדוק מה יש ומה צריך!
והכי חשוב!
לא עוד לדקור אצבעות בחיפוש מיגע אחר האם יש מספיק מבורג כזה או אחר בערמה מבולגנת של ברגים...
הם ממוינים לפי גודל וצורה בצורה מוחלטת!
מוחלטת!
ולתמונה הנפלאה!
אז חודש הגאווה פה.
ושוב אותו ויכוח בינו לביני
על לתלות דגל גאווה, על להראות את הניראות של שנינו!
שנינו כביסקסואלים.
כזהות הכי פחות ניראת, הכי נדחפת לשוליים.
ועוד כשאנו ניראים כל כך סטרייטים...
הוא לא רוצה.
אנחנו גרים בסלאמז.
וזה פרווקציה מיותרת בעיניו.
הוא זוכר את הדגל הקודם שנשרף או נקרע מהחלון שלי לפני שגרנו יחד.
הוא שומע את העובדים שעובדים איתו, הבורים.
אין לו כוח להסברה.
מניחה שגם הדיגלונים הקטנים בסלון שלנו היה מעלים מהעין אם היה יכול.
אבל הם עובדה קיימת!
ויש לו מזל שאת דגל הגאווה האחרון הגדול הבטחתי לאחותי.
אחרת הויכוח היה ממשיך עד להטשה! של אחד מאיתנו.
כרגע ויתרתי כי אין טעם. אין על מה לריב אם בן כה אין לי דגל לתלות.
פשרות, אני מזכירה לעצמי....
זוגיות זה פשרות.....
והוא מלך הלא לנער את הספינה
ואני מלכת הלנער את האמא אמא שלה.
אז פעם מנערים ופעם לא.
הפעם לא...
מנסה להיזכר מתי ניערנו פעם אחרונה...
בכל מקרה כל עוד עיקר חיינו זה מה ששנינו רוצים כמו ששנינו רוצים....
חתולים
ללא ילדים
מלא אומנות בלי שנמות
ועם ווק חדש!
מי אני שאתלונן.....
(הפולניה של כבוד וואו אני מתלוננת! אל תדאגו)
אבל דגל שוב אין לי...
היום אני נחה.
ממש ממש נחה באמת כזה.
בקושי מסוגלת לרוכן מדיח, בטח שלא למלא אותו.
לא מצליחה להחזיק כמו שצריך סכום בידיים כדי להאכיל את עצמי מרוב כאבים.
היו תוכניות להכין לעצמי כבד עם בצל מטוגן.
הן יחכו למחר....
היו תוכניות לשאוב את כל ארנבוני האבק בחדר השינה לפני שהם ישתלטו עלינו.
גם זה וגם סידור שולחן האיפור שלי יחכו למחר.
היום עושה מיטה-ספה, ספה-מיטה.
בליווי צמוד של חתולים שומרים ומנחמים.
כאבי גהנום שגרמו לי פעם ראשונה לסמן 10 מתוך 10 במדד הכאב
ולבכות
ולא לדעת מה לעשות עם עצמי.
שותה מלא תה קר שהיה לי שכל אתמול להכין לי, במזל את החליטה המרגיעה.
עושה פיפי לבקבוק כי פאקינג איסוף שתן...
ומקללת את הכאבים כמו מכשפה טובה.
רציתי לעשות היום דברים שטוטיים ומרגיעים כמו לסדר ולמיין את כל הפירזול של הבית...
לסדר את כל הברגים והמסמרים, אומים, דיבלים, ווים וכו...
אך אין מצב למוטוריקה סמי עדינה אפילו.
להחזיק את הטלפון כרגע זה אתגר שנפתר עם מעמד....
ואני תוהה
איך הייתי יכולה להחזיק שוט, לקשור לתת ספנק. כל הדברים האלו שאני כל כך מתגעגעת אליהם.
שלא נדבר עם האקסטרים העדין כמו מחטים קאטינג וכו....
יותר סשנים של תאכילי אותי ותנקי לי את הבית.... איכס גועל נפש!
זו לא אני!
אני שונאת שמטפלים בי!
אני שונאת להיות תלויה באחרים.
אני שונאת את המצב כרגע
אז בנוסף לשלל הצרות....
כמו שמחפשים לי קושינג כי יש לי גידול על הכליה....
וכל מני מחלות של המעיים שאמורות לגרום לי לרזות עד כמה שאני יודעת....
וזה שעשיתי ניתוח מיני מעקף כיבה ואני שומרת.... אבל בחודשיים של קורונה עליתי 13 קילו (הצילו)
ועוד צרות שאין לי כוח לפרט אפילו
אההה נפלתי ודפקתי את הקרסול ברגל ימין והברך ברגל שמאל שיהיה מאוזן! כי הלכתי לזרוק זבל.....
ואין לי כוח
ואני בחרדות רצח אז לפחות אני מנקה את כל הבית באטרף מובהק!
(לא, אני לא באה גם אליכן/ם, יש לי מספיק עבודה אצלנו לאטרף של 5 שנים וגם אז ישאר עוד)
עכשיו גם קיבלתי טלפון מהרופאת משפחה הכי מדהימה ומקסימה ונהדרת שאי פעם טיפלה בי!
יש בעיה באינזמי כבד שלי....
הכבד שלי הולך (אני מנחשת שבגלל שאני חייה על משככי כאבים לפילים ואני כבר מזמן לא פילה.... בדרך חזרה לשם אבל עדין לא)
בקיצור
נאחס לי....
הלכתי למיין ברגים או משהו.
חושוות לוותר שוב על החיפוש.
על הסיכוי להכיר מישהי.
אני מסובכת מידי, עם מטענים מידי.
עייפה מידי להשקיע.
נקיה מידי מלשחק משחקים כדי להצליח
אין לי כוח.
אני רוצה להכיר מישהי שנקיה ממשחקים.
שבאה קודם כל לקבל ולתת נקי, שבאה לחוות אהבה ואנרגיות טובות.
להרים ולהעצים אחת את השניה
לפתח, לתמוך, להעניק.
שרוצה להתמסר לחוות שליטה נקייה ממשחקי אגו. ורוצה להכיר גם את האישה האנושית שמאחורי השולטת שלה.
שרוצה ומסוגלת להתפנק בחיבוק, לשבת לראות סרט, או להנות מארוחה טובה.
בדיוק כמו מכמה שעות של תאוות חושים.
ושעדין מסוגלת לקבל את זה שאני גם של אישי האהוב. אולי אפילו קודם שלו...
אבל שתמיד יהיה לה המקום הזמן והאנרגיות שלי כשהיא צריכה!
יש לי כל כך הרבה רצון לתת.
אבל אני לא מוכנה לתת לכל אחת.
ואני דורשת שמי שתקבל תגרום לי להרגיש שהיא שווה את זה!
בדיוק כמו שאתן לה להרגיש שאני שווה את זה! שווה שתתן לי את עצמה!
אז אני חושבת פשוט לוותר
מתחשק לי נורא לטפח את עצמי.
לשקוע בסשן טיפוח עצמי של מסכות פנים, טיפול פנים, קרמים, פילינג, מסכות לשיער, אם היתה אמבטיה אז כזו טובה (לצערי אפשר להסתפק רק במקלחת ארוכה)
מתחשק לי לשנות, לצבוע את השיער
אבל כרגע התקציב הושקע במקום אחר.
אבל לכל השאר יש לי הידע, החומרים בבית הכלים, הזמן הסבלנות וכל מה שצריך.
חוץ מהיכולת הפיזית שכוללת בעיקר כוחות.
ובטוח אין לי עכשיו את הכסף ללכת בפעם הראשונה בחיי לאיזו קוסמטיקאית שתעשה את כל הבלגן בשבילי.
בכנות אני חולת שליטה בנושאים האלו ברמה כזו שאני לא בטוחה שאני מסוגלת בכלל לשחרר מספיק בשביל שזה יקרה.
שימרחו עלי קרמים שאני לא חקרתי תאמא אמא שלהם?
וחומצות שאני לא יודעת בדיוק איזה הן ומה הן עושות?
נו בחייכן?
בפעם האחרונה שנתתי למשהן אחרות לגעת לי בציפורניים רצחו אותן!
וזה כשהלכתי למישהי שעובדת.בשיטה שחקרתי חודשים!
אני אישה של אותה הספרית במשך שנים וגם זה בחסד.... ורק בגלל שקשה לי לספר את עצמי בבית ואני מודה שאני על גבול הלומדת לעשות גם את זה לבד.....
כרגע לומדת לעשות לעצמי את כל מה שבא לי מבחינת צבע....
וגם על זה הספרית שלי עלולה לרצוח אותי 😝
יש מצב שבסוף את החמצון אעשה אצלה
אני בקושי מצליחה פעמיים בשבוע למרוח לעצמי קרמים על הפנים כי הידיים כל כך כואבות לי.
אז לעשות לעצמי עכשיו טיפול פנים מפנק זה רק אם תהיה הבלחה של כמה שעות חסד של שיפור.
בהבלחה האחרונה בכלל עשיתי לעצמי שעווה על כל הפלג גוף עליון. כי התחשק לי.
קשה לי.
אני רגילה להיות אישה מטופחת בצורה מאוד עצמאית, כזו שמשקיעה לפחות שעה פלוס אחרי כל מקלחת וכל בוקר וערב בלהתמרח בסרומים וקרמים ודברים שעושים לי נעים.
בעור, בשיער בציפורניים בידיים. אני חולת תמרוקים אין מה לומר.
ובשנים האחרונות הכוח לזה נעלם או יותר נכון עוד לא חזר. למרות שהחשק סוף כל סוף חזר, אחרי ששנים הייתי בלוב חסר רצון. ששאף להיראות הכי ג'יפה שאפשר רק כדי שיאמינו לי כבר על כמה שאני חולה.
ולכי תסבירי שגם כשאת מתוקתקת מרגל עד ראש, שאת עדין שבר כלי בפנים שכואב ומיואש.
והפרסונה הזו, העטיפה היפה היא הדאקטייפ שמחזיק אותך מלהתפרק....
כן אני מתגעגעת,
לאישה המתוקתקת שהייתי.
זו שלא רק שהתמרחה והתיפתה, אלה גם רקחה לעצמה את התמרוקים.
שניקתה, בישלה קישתה והיתה העקרת בית ישר מהטלוויזיה. שהחזיקה משרה מלאה במקביל 5 מערכות יחסים חיי מין של שרמוטת אל שגאה בזה. יצאה כל סופש ללפחות שני אירועי בדסמ והיו לה ווים מהתקרה.
ואיך שהוא.
כל זה לא משתווה לחיבוק אחד של אישי.
להתקרבלות.עם החתולים שלי בערמה (טוב זה תמיד היה)
וכן בזה הרגע החתול סידר אותי כך שיהיה לו נוח לשבת עלי!
אז עם כל החוות בבנק וכל הצרות על הראש.
אני כרגע שואפת לדברים הקטנים.
לכמה שעות של טיפוח עצמי.
לשקט נפשי, גם אם הוא מיוצר בעזרת כדורים.
להנות מהמיקסר החדש,
מהתנור ה"ישן"
מהמחמצת המוצלחת שגידלתי בעצמי.
ומהלחם הטעים שיוצא ממנה.
מזה שכבר 3 חודשים לא הזמנו אוכל מבחוץ.
ממלאי מחודש של משככי כאבים
ומזה שאני מרגישה שאף פעם לא אהיה לבד יותר, כי יש לי את האחות הכי נפלאה בעולם, הגיס הכי נהדר שיש והאיש הכי מדהים שאי פעם יכולתי לאחל לעצמי.
