אז חודש הגאווה פה.
ושוב אותו ויכוח בינו לביני
על לתלות דגל גאווה, על להראות את הניראות של שנינו!
שנינו כביסקסואלים.
כזהות הכי פחות ניראת, הכי נדחפת לשוליים.
ועוד כשאנו ניראים כל כך סטרייטים...
הוא לא רוצה.
אנחנו גרים בסלאמז.
וזה פרווקציה מיותרת בעיניו.
הוא זוכר את הדגל הקודם שנשרף או נקרע מהחלון שלי לפני שגרנו יחד.
הוא שומע את העובדים שעובדים איתו, הבורים.
אין לו כוח להסברה.
מניחה שגם הדיגלונים הקטנים בסלון שלנו היה מעלים מהעין אם היה יכול.
אבל הם עובדה קיימת!
ויש לו מזל שאת דגל הגאווה האחרון הגדול הבטחתי לאחותי.
אחרת הויכוח היה ממשיך עד להטשה! של אחד מאיתנו.
כרגע ויתרתי כי אין טעם. אין על מה לריב אם בן כה אין לי דגל לתלות.
פשרות, אני מזכירה לעצמי....
זוגיות זה פשרות.....
והוא מלך הלא לנער את הספינה
ואני מלכת הלנער את האמא אמא שלה.
אז פעם מנערים ופעם לא.
הפעם לא...
מנסה להיזכר מתי ניערנו פעם אחרונה...
בכל מקרה כל עוד עיקר חיינו זה מה ששנינו רוצים כמו ששנינו רוצים....
חתולים
ללא ילדים
מלא אומנות בלי שנמות
ועם ווק חדש!
מי אני שאתלונן.....
(הפולניה של כבוד וואו אני מתלוננת! אל תדאגו)
אבל דגל שוב אין לי...