אני תוהה
אנחנו הבדסמים תמיד מכנים בסלנג שלהפוך ונילים לבדסמ זה לקלקל
אז האם העובדה שאני הופכת ונילית יותר ויותר אאומרת שאני חווה תיקון?
האם תוקנתי?
אולי
אני רואה המון התנהלות שאני אישית מכנה החלמה מהתופת שחייתי וגדלתי בה רוב חיי.
מהפצעים, השריתות ההרס וארס שהוזרמו לתוכי רוב חיי.
לאחרונה אני חשה איזו מועקה נפשית כשאני נכנסת לפה, לאתר.
חשה לא שייכת ושלא רוצה להיות פה.
ואולי אף לא רצויה?
אולי זה המחיקה של הפרופיל החדש שהיה לי.
זו מן תחושה כזו שהנסיון שלי לפשר ולחבר בין אלמוג היום יומית ודיגי הבדסמית לא התקבל בברכה.
לחברים היה קשה לקרוא לי בשמי
ובעל האתר פשוט מחק אותה ללא שום הסבר או מענה.
בית שלו, חוקים שלו אני מניחה
אולי זה האיבוד של אנשים שאהבתי בצורה כל כך לא הוגנת. בתקופה האחרונה.
והדיסוננס בין עוצמות הרגש כלפיהם לבין תכלס העובדה שלא הצלחתי לפגוש בהם בעולם האמתי.
העובדה שכיום תחת.המגבלות שהגוף יצר לי, הקושי בהתנידות ובכלל בתפקוד היום יומי.
הפך אותי לכלואה, בתוך הגוף והבית.
וזה לא משנה כמה שאני אזמין אנשים לבוא ולהכיר.
להתארח,לקבל חיבוק ומשהו טעים.
אנשים פשוט לא באים.
אין לי טענה נגד, אבל כשיכולתי ובעיקר רציתי לצרף מיניות להזמנה הזו, בדסמית, אנשים באו בקלות יותר.
כאשר אני מציעה את.אותם האנרגיות הנפשיות ואולי אף יותר ממה שהצעתי בעבר,
אך ללא האנרגיות המיניות, זה פשוט לא ניצרך על ידיד אנשים.
ואכן אין בי טענות, כל אחת ואחד רשאיים לברור את.האינטרקציות שלהם לפי עמות המידה שלהן.
זו פשוט אבחנה.
אולי אבחנה מעט עצובה שלי כלפי עצמי,
על מה שאנשים באמת רצו ממני בעברי.
על כך שאם חוכמת חיי וניסיוני לא עטופים בעטיפת מתיקות מינית, הם קצת קשים ומרים לבלוע.
אני מי שאני.
אמשיך לחיות את חיי הכי טוב ופעיל שאני מסוגלת.
וכן אני מרשה לעצמי גם מידי פעם להתמרמר על כל מה שרוצה ולא יכולה.
אבל אני בהחלט לא מרירה על השינויים שחלו בי מבחינת הצרכים המיניים והבדסמים.