אני מנסה להיזכר מתי נפלה בי ההבנה שמשהו בי תמיד נמשך לזה.
למשחקי כוחות, למשחקי שליטה ולמשחקי בטחון.או משחקי הלבטוח באחרות.ם.
תמיד סיפרו לע שלא למדתי לזחול, אלה ישר עמדתי והלכתי. תמיד היתה לי נטייה לדלג על שלבים.
ורק אחרי שנים רבות בתחום, הכלו ליפול ההבנות.
איך הרבה הרבה מאוד, לפני שהתנשקתי, או התמזמזתי עם יצור אנושי אחר.ת כבר שיחקתי בעולם הזה.
כבר שתיתי בריגוש את היכולת לשלוט באנשים מתוך החרמנות שלהם.
איך שיחקתי בקשירות וישבתי למישהו על הפנים הרבה שנים לפני שבכלל התענייתי בנשיקות.
זה לא שפרחתי מינית מאוחר.
זה פשוט שפרחתי מינית אחרת.
כי כשחייתי בתוך תננובלה רגשית ומשחקי מוחות תמידיים כל חיי. הייתי צריכה משהו הרבה יותר אינטנסיבי כדי להתרגש.
זה קצת כמו שעקב עובר גירוי בגלל דווקא רגישות יתר העצבים שלי היו שרופים והייתי צריכה תחטשה אקסטרימית יותר בגוף כדי לחוש משהו.
כך גם הריגוש הנפשי היה צריך אקסטרימיות כדי להפשיר.
איך שהוא עשיתי הכול בניגוד להגיון הבריא.
בניגוד לכל הכללי זהירות שאנו מעבירות אחת לשניה כבר שנים.
וביחס לכמה לא זהירה הייתי, נפגעתי ממש מעט בעיני עצמי.
רק כשהופעה דמות שהיתה חשובה לי מספיק שכאבה איתי כל פעם שנכוויתי, רק אז למדתי להיזהר על עצמי.
כשהכאב שלי היה הכאב שלו. זה כאב באמת.
לראות אותו מתקווץ מפחד שיקרה לי משהו רע,
שאפגע, פיזית או נפשית.
פתאום הפכתי זהירה שבעתיים.
אני תמיד צוחקת על זה שבסוף התחתנתי עם הונילי הראשון שלי.
התאהבתי הכי חזק והכי עמוק והכי אוהב.
דווקא בזה שלא ניסה לנצח אותי באף משחק מוחות.
שלא נלחם איתי על מי יוביל מתי.
בזה שלעיתים בעברי חשבתי שיהיה הסיוט הכי גדול שלי.
הפך לגן העדן שלי.
ובגן הזה אני פורחת תכף 9 שנים.
9 שנות אושר ואהבה.
וזה לא שאין בי עדין את הרצון או הצורך ללטף את הלהבה.
זה פשוט הידיעה שאם אכווה ממנה זה יכאב לא רק לי, שפתאום מפחידה אותי בטירוף.
ומידי פעם ולפעמים כמעט תמיד,
מרגיש כאילו אני חווה את כל העולם מחדש,
כי אני רואה אותו אחרת פתאום...