יום ארוך עבר עלי.
ישבתי לצד מיטת החולי של אבא שלי בבית החולים.
רואה אותו נרדם ומתעורר במלמולי כאב.
דלקת קשה בדרכי השתן ובכליות.
כנראה גם זלגה לדם.
קטטר ולין נוזלים.
הוא לא אוכל או שותה כנראה עקב הכאבים.
הוא ממלמל בין שינה לערות ושואל למה?
למה הוא חווה את כל זה?
מה הוא עשה רע שזה מגיע לו.
בין לבין אני מניחה עליו יד מנחמת.
מחזיקה לו את היד בעוד התקף כאבים.
אני חושבת.שההתקף עבר והוא נירדם חזרה אז עוזבת את היד שלו.
הוא מתנער באחת והיד שלו רודפת את שלי.
אוחזת בי כאומרת אני לא רוצה לאבד אותך שוב.
מחזיק בי כאילו אעלם לו שוב.
אני מביטה ביד שלי מחזקה ונאחזת בשלו.
מנסה להתרכז בחמלה כלפיו.
מנסה לשדר אליו מוזו ואנרגיות טובות ומנחמות.
להעביר אליו אנרגיות מרפאות.
כמו שהייתי עושה עם אמא שלי כשהייתי ילדה.
עומדת לצידה ומניחה את הידיים עליה מנסה להקל את הסבל.
אבל כל כך קשה לי.
יש לי פלשבקים, לחדר ההוא, הרחוק בקצה המסדרון.
בחדר הבודד ההוא, בו נימצאה מיטה אחת בודדת.
ובשלט ה"בידוד מגע" שהתנוסס עליו
כמו השלט שמתנוסס מעל המיטה של אבי כעט.
מאני זוכרת את אחותי המותשת מגיע יום אחרי יום. לאחר 8 או 9 או יותר של שעות בהתרוצצות.על הרגליים. בעבודה קשה מנסה לגרד את הכמה שקלים להחזיק אותנו צפות ואוכל במקרר.
ועדין להצליח להגיע ולבלות איתי שעה או שתיים, לנחם ולהוות חברה אנושית.
לדבר עם הרופאים בנסיון נואש להבין אם יגגיע ומתי הסוף של הסבל.
לה, אין את.האינסטינקט להניח יד מנחמת. אבל היא מנסה. מנסה לנחם ולעודד.
ואני שוכבת שם כואבת ומוטשת.
לא נרדמת אבל לא רוצה להיות ערה.לבד ומבוהלת. מיחלת למות כדי שכל הסבל יגמר.
בדיוק כמו אבי.
ההבדל הקטן הוא שני בת עשרים ושנייה. בקושי חייתי, בקושי חוויתי. ואבי כבר בן השמונים, אחריי חיים שלמים ומלאים, כבר עם האישה השלישית.
ולא לבד, כי אני פה, יושבת ומחזיקה את היד שלו.
חוזרת לתפקיד הלא נגמר של הילדה המטפלת.
הילדה שהיא בעצם ההורה. והוא ההורה שהוא בעצם ילד.
הפעם אחותי עדין מפרפרת ומנסה להבין מהרופאים מה ההמשך ואיך בכלל כל זה יגמר.
אבל היא לא לבד הפעם.
כי היא ואני הפעם יחד, תומכות וניתמכות זו בזו.
ובגברים הנפלאים שכל אחת.מאיתנו מצאה לה לבנות יחד משפחה לעצמנו.
עדין המטפלות, של הילד המפונק שעושה טנטרומים ומסרב לטפל בעצמו ובמצבים המסכנים חיים שלו.
לא אוכל, לא שותה ומצפה שאנחנו נדאג ונרעיף תשומת לב.
עדין, אין שבב של עזרה משאר הצאצאים שלו, האחים הגדולים שלנו.
האחות שברחה לעשות ילדים, שלא מפסיקה למצוץ ממנו כסף, אך לא תורחת לעשות מעמץ.אלה אם היא נידחקת לפינה.
שלא נדבר על שני הנכדים המפונקים אין קץ, שכבר עשורים הם אנשים מבוגרים, אך עדין הילדים.
בקושי מתקשרים.
בערב, כאשר אני נפרדת בחוסר רצון כי אני חייבת לחזור לדאוג לחיי שלי. ונאלצת להשאיר אותו עם המטפלת.שמחבקת.אותי בחיבוק אמיתי ומנסה להסביר שאנלנו כמו אחיות.
אבל לכי תסבירי לה, שאצלנו במשפחה אף.אחד לא מחבק כל כך חם ורגשי כמוהה.
כולנו מצולקים מידי לזה.
והוא בעין דומעת מצער בכאב על הזמן שפספס איתי. ושב ואומר בצורה כו כנה שהוא מעריך וזה לא מובן מאליו כל מה שאני עשיתי היום עבורו.
אני תוהה.
האם באמת הוא מכיר ומבין ששכבתי במיטה בדיוק כזו, בכאבים כאלו ואחרים. ימים ושבועות ערוכים, קשים ובודדים.
ולי אף אחד לא החזיק את היד כשכאב.
אותי לא היה מי שינחם. אז שתקתי ולא בכיתי.
הייתי חזקה ועמיצה אין קץ, כדי לא להכיבד עוד יותר על אחותי המסורה שהיתה.רגע קט מקריסה.
כשהוא חיי לו באושר ולא שם מחשבה קלה לכיוונינו.
שלי אף.אחד לא החזיק את היד כשכאב, אף אחד לא ניסה לשלוח אנרגיות מנחמות ומבריאות.
ואני תוהה גם עכשיו, שעות אחרי שעזבתי אותו,
אם זה נידמה לי, או שהוא באמת מבין, כמה כעס יש בי על כך.
כמה ערס ורעל מבעבעים בי, כמה אני נלחמת להשקיט ולנטרל אותם, כדי להיות אני כמו שאני רוצה, אני הטובה יותר, שמטעלה מעל.
הבת המסורה והאוהבת, באמת.אוהבת.
שמנחמת אותו עכשיו.
שתתקשר.בבוקר,שתדאג ובאמת תדאג בכל ליבה.
אבל עדין תילחם בכעס ובטינה שמאיימים להרעיל את הנפש שלי.
כדי להיות האישה הרחומה והטובה שעמוק בפנים היא רוצה להיות.
