מצחיק אז צוחקים, לפעמים גם כשלא מצחיק.

אני רוצה לכתוב.

המוח שלי מתחיל להתאושש 

כמעט שנה מאז שהפסקתי את האורליסה שרצחה לי את הנפש וביננו לא עזרה מספיק עם הכאבים. 

ורק גרמה להחמרה מזעזעת כשהפסקתי אותה.

חזרתי להיות יצירתית וליצור.

הודות לחבר טוב שעשה הזמנה של ציוד בגודל מטורף. 

והכאב על צ'ואי, הילד שלי, הבכור.

ואני, אנחנו בקושי מצליחים לבכות ולשחרר.

הבוקר באסט שלו, בכתה וחיפסה אותו בכזו קינה ומצוקה. ושברה אותי.

איך אני מנחמת אותה? אותי? אותנו?

האובדן היה צפוי ופחדנו ממנו כבר שנים.

הוא היה בן 18 וענק.

וזה חונק אותי ותקוע לי בגרון וכואב כל כך.

זה חלל כזה בחזה שלא נותן לנשום.

ומצד שני סוף סוף חזר החשק המיני.

אבל הגוף עוד חלש אז לאט לאט.

אבל הכי קשה לי זה הבית, הליכלוך החוסר מסוגלות באמת לנקות ולסדר.

לעמוד על הרגליים. 

כרגיל כל יום נלחמת על עוד קצת תיפקוד.

עוד כמה פשרות פה והצלחות שם. 

נושמת וממשיכה לחיות.

לא מוותרת על לחיות ולא להיות צל או רוח רפאים.

כבר לא רק שורדת 

חייה