התקופה הזו קשה על כולם.
וברור שגם עלינו.
אין לנו מרחב מוגן שזמין בצורה ראלית.
לא עם 4 חתולים בקומה 4 (אחרונה) וחדר מדרגות חיצוני.
אז ויתרנו מראש.
כשיש אזעקה אנחנו קופאים איפה שאנחנו נמצאים.
מחכים לבומים, סופרים נשימות.
ואז שולחים הודעת "אנחנו בסדר" לחצי השני של המשפחה.
היום הן הגיעו דווקא ברגע אינטימי.
בדיוק כשרק התחלנו להתרפק זה בזו.
הן התעצמו והתגלגלו והטלפון התריע שיש עוד אזעקה ועוד אזעקה.
הוא עטף אותי וחיבק אותי.
אסף אותי קרוב קרוב לחזה שלו ועטף אותי בכל הגוף שלו.
הרגליים שלו כרוכות סביב שלי הידיים שלו מחבקות ואני דומעט בשקט לתוך החזה שלו.
כשהאזעקות רועמות סביבנו והבומים מתגלגלים.
ובחיים לא הרגשתי מוגנת ואהובה כמו ברגע הזה.
כי אם כבר למות אז כך, אחד בתוך השנייה מוקפים בחתולים שלנו.
אבל עדיף לחיות.
וכך כשהכל מסביב נירגע התנחמנו זה בזו.
זו בגופו של זה.
זה הרגיש כמו בספר
הוא מחליק באלגנטיות לתוכי
ממשיך לעטוף ולגונן עלי תוך שהוא נעטף וצולל לתוכי.
נעים ביחד ומגיעים לשיא יחד.
פעם נאמר לי באיזה שיעור חינוך מיני גרוע
שזה נדיר שזוג מגיע לשיא ביחד.
זה משהו שהידהד לי המון לאורך השנים.
דווקא המערכות יחסים הכי טובות שלי היו כאלו
שהגענו לשיא יחד.
והמערכת יחסים הזו, היא ההדגשה הכי טובה לכלל הזה שלי.
אנחנו מסוגלים לגמור כמעט תמיד יחד.
לפעמים אני אגמור כמה פעמים קטנות תוך כדי.
ואגיע להכי גדולה איתו.
זה משהו ששמתי לב אליו מתחילת הקשר שלנו.
וזה אחד הדברים האהובים עלי
לגמור יחד.
להרגיש איך השיא שלי מעצים את שלו ושלו את שלי.
זה משהו שמדגיש את האכפתיות שלנו זה לזו.
את זה שהאושר של הצד השני מדגיש ומחזק את האושר שלנו.
אני כל כך אוהבת אותו
על כל מי ומה שהו.
