המצב
המצב הזה שחונק את כולם
רק מוסיף על הקושי היום יומי הרגיל שלי.
זה שאין לי מרחב מוגן
שאין לי באמת איך להגן על החתולים
אני זוכרת איך כשגרתי באותה עיר ים.
החתולים למדו מהר לרוץ איתנו לממד ולו רק כי זה אומר חטיף
ופה הם רצים אלי, אלינו כי הם מפוחדים ולא מבינים. ואיך מסבירים להם בכלל
אז אני קוראת להם ומנסה להירגע להרעיף עליהם אהבה.
וגם הוא ואני מנסים לנחם אחד את השניה בהמון אהבה, מגע, רוך, אבל גם סקס יותר...
יותר אמוציונלי, כאילו משהו בנו עלה מדרגה. פתיחות גדולה יותר, רצון לחוות יותר אחד את השנייה. וכנראה גם קצת פחות פחד לפגוע אחד בשנייה. פחות פחד לטעות ולאבד אחד את השנייה.
ההבנה הזו ש...
שמשהו יהיה בעל סיכוי להפריד ביננו לפגוע בביחד שלנו הוא כל כך קטן ומיניטורי.
משהו עשה קליק כזה וזה מדהים שאחרי 10 שנות זוגיות אנחנו מצליחים לשמור על חידוש התלהבות והתמסרות הדדית.
אני לא מדברת על התמסרות של יחסי כוחות. אלה יש לנו התמסרות מתוך כך שאין יחסי כוחות. על חוסר בטקסיות, במנהגים טקסיים כמו שהכרתי בכל מערכות היחסים הבדיסמיות שלי. אלה פשוט הרגלים כאלו קטנים.
שדווקא מידי פעם שינוי קטן בהם עושה את כל ההבדל. כשהו מכין לנו את הקפה בבוקר במקומי. כשאני מצליחה לתת לו לטפל בי באמת. כשאני נשברת מולו באמת. והוא אוסף אותי אבל יודע שאני ארכיב את עצמי חזרה בעצמי.
משהו כל הזמן מנער אותי החוצה מהחיפוש לראות אותנו במשקפיים בדסמיים. מלחפש את התבניות האלו שהכרתי והבנתי דרכן את העולם. זה מנער אותי החוצה גם מהתבניות המניפולטיביות שלמדתי בבית. שאם אוהבים אותי מראים את זה רק ביכולת להכאיב לי. ששוברים אותי כל הזמן תחת האמטלה של לחזק אותי. וזה טוב לי.
אבל משהו עדין חסר לי. משהו בתוך הבדסמ בשליטה, בטקסיות ובאקסטרים הפיזי והנפשי. השונה כל כך ממה שיש לי. ולא אני לא רוצה במקום, כן אני רוצה גם. מתי שהוא כשארגיש מסוגלת לזה שוב פיזית ונפשית. אני ארצה להחזיר את עולם השליטה הפיזי לחיי. ואני ארצה ואני רוצה לחלוק אותו דרך העיניים שלי איתו. והוא רוצה לקבל את זה ממני לראות את העולם הזה שהוא לא מבין, לא מבין מתוך הקליק של החיבור הפנימי. אלה פשוט לראות את הריגוש כמו שהוא נעים ונכון לי.
ואני מאמינה שיום אחד זה יבוא כשזה יהיה נכון. ובינתיים אנחנו מצליחים לחוות יחד לשמור יחד על הריגוש והביחד.
תמיד שמעתי על איך כשיחד שנים מתרגלים ומאבדים את הניצוץ ושחשוב לעבוד על זה ולשמור בצורה מודעת. אבל לנו זה נשמר מתוך האנרציה והטוב של הביחד בלי להתאמץ בלי לנסות במיוחד פשוט מתוך הרצון לעוד.
עוד אחד מהשנייה. עוד מתוך ההבנה שאנחנו אומנם יחד כל כך הרבה זמן אבל אנחנו לא אותם האנשים שהיינו אתמול. משהו בנו משתנה כל יום ואנחנו להוטים ללמוד את השינוי הזה כל יום מחדש.
אני נמצאת בתוך זוגיות ואהבה שעונה על כל כך הרבה חלומות שלי. כל כך הרבה רצונות שלי על איך רציתי שזה יהיה למרות שלא האמנתי שזה יכול לקרות. שזה יהיה קיים לי. וזה הגיע בעצם מהכיוון הכי לא צפוי ומהמקום הכי הזוי ושונה ממה שחשבתי שזה יגיע.
ואני גאה בעצמי שלא פיספסתי את זה. שלא נתתי לפחדים וצלקות עבר להרוס את הסיכוי הזה שלי. לחיות עם אושר שלא חשבתי שאני זכאית או מסוגלת לחוות.
עמדתי בהבטחה שלי לאותה ילדה קטנה שהיתה בורחת מהרוע והרעל מסביבה לתוך עולם דימיוני ומנותק. לתוך הבועה שבנתה.לעצמה כדי להגן על מעט תמימות ואמונה בטוב שבאדם להישאר בה.
ליצור שער שדרכו הבועה והעולם מחוץ לה ימצאו איך לעשות סנרגיה ולהתחבר לעולם אחד.
ועכשיו בתוך ההחמרה הנוראית הזו במלחמה, כי המלחמה.לא עצרה אף פעם. ובתוך כל הרוע האנושי שנשפך החוצה כל האנשים שמילאו את העולם באור ותיקווה שנרצחו. אני רוצה להאמין שתימצא דרך להתגבר, לתת לפצעים להחלים ולצלקות להיווצר ושתיבצר מציאות טןבה יותר מזו שהיתה אתמול.
ואני כבר לא יודעת איך זה יקרה.
אם דרך פעולות חיוביות או מתוך עוד אלימות. התפיסת מציאות שלי שוב השתנתה ואיבדתי עוד קצת מהאמונה שלי בטוב האנושי, מהחמלה. אבל גם ראיתי איך מתוך הפצעים החברה שלנו התגבשה יחד כדי לשרוד ולהשתקם. ואני כבר לא יודעת אם אני לא מאמינה יותר בעונש מוות, שאני לא מאמינה יותר בפעולה אלימה בהסלמה אלימה. איך אפשר להסלים מתוך מה שקרה? אני מפחדת לחשוב מה יהיה נורא יותר. אבל אני יודעת מנסיון חיי שתמיד יש יותר רע בדיוק כמו שיש יותר טוב . אבל אני מפחדת מהיותר רע שבטוח יגיע אני רק לא יודעת מאיפה.