המצב חרא
אני לא מכחישה שהמצב שוב חרא
כלכלית שוב קצת נחנקנו
בעיקר כי סוג של נפלנו קורבן לעקיצה ממש לא יפה
של מוכר בגדים בחנות בכוך בצומת בילו.
הלכנו לחפש לזוגי בגדים ברגע שקט במעבר דירה.
וקצת יותר מידי התלהבנו מהמבחר.
והוא כל הזמן "התעלם" משאלות הכמה זה עולה שלי והעמיס על הזוגי עוד מכנס ועוד חולצה.
והזוגי ואני לפעמים קופאים, קשה לנו לומר לא.
והוא הצליח להוציא מאיתנו סכום רציני.
ואני כועסת עלינו שלא אמרנו לא, שלא אמרנו זה מעבר לתקציב, שלא ניסיתי להתמקח על המחיר.
ושכשהוא ביקש תשלום בהעברה בנקאית לחשבון בבנק הדואר לא שנינו הבנו שזה הדגל הכי אדום.
וגם שלא חזרנו מהר מספיק להחזיר הכל....
נידפקנו והסכום הזה ממש חסר לנו החודש.
הגורים מספקים לנו מספיק הורמוני פיל גוד להצליח לא לשקוע בדיכאון עמוק מידי.
הפיטורים של הזוגי, מיד אחרי מעבר דירה כדי שניהיה בן השאר קרובים לו יותר לעבודה.
המחנק מהמעבר שהיה אומנם צפוי ומתוכנן ברובו כלכלית בצורה שהתממשה יפה מאוד
(וביננו היא גם הסיבה ששרדנו כלכלית בלי להיחנק למוות)
אני מנסה לשמור על התרכזות יותר בחיובי מבשלילי
אבל זה לא קל כי ההרגל והתיכנות מהעבר אומר שהטוב לא שווה כלום אם יש רע גם.
וזה כל כך לא פרקטי כי תמיד יש רע גם.
ובנוסף לכל הסיבות המאוד לגיטימיות הללו לנפילת מצב רוח, דאגה לעתיד והחשש של איך ממשיכים מפה.
גם האנדו שלי התחיל להציק יותר ויותר.
הטיפולים לגב לא ממש באמת עוזרים.
והגוף צריך כנראה החלפת שמנים דחוף כי הכל חורק.
התחלתי לחשוב על לחדש את הניתוך הבריאטרי לאחד יותר אינטנסיבי.
ובנוסף מתחילה לחשוב על פתרונות שהם יותר מניהול כאב לגב.
וגם צריכה להחליף התקן שזה בכלל כיף
הנדנדות ההורמונליות בחודשים האחרונים כל כך לא עוזרות להתמודד עם המצב.
וגם ההבנה הזו שאנחנו כנראה די תקועים פה בארץ ולא ממש מוצאים דרך לברוח.
נמאס לי מהאזאקות מהבומים ומהמלחמה הזו.
המלחמה שנמשכת מעוד הרבה לפני קום המדינה.
והכי מציק לי זה שאני מרגישה שהרגשות של רדומות בכל numb סוג של.
הן שם אבל כאילו יש מסך ביני לבינהן ואני לא ממש מרגישה באמת. וזה סימן ברור מאוד להחמרה בדיכאון שלי. מקווה שהפסיכיאטר החדש יעזור.
ושאולי אולי אמצא טיפול פסיכולוגי שיתאים לי, כי אני פשוט לא מוצאת. לא תקציבית אבל גם לא מטפל שיש כימיה איתו.
ניסיתי לחזור למטפל הקודם שלי. אבל משהו שם לא עובד. הוא לא יודע ומבין מספיק לעזור לי להתמודד עם מה שכרגע הכי מפריע.
המצב הבריאותי, החוסר בפיתרונות עבורו.
הקושי בניהול שלו והקושי להשלים שזה המצב שלי.
הבעיה בלהיות נכה במשרה מלאה
זה שאין חופשות, או אפילו הפסקות.
ועייף לי נפשית מההתמודדות.
מצד אחד האהבה והבית שבניתי עם הזוגי
מחזקים אותי ונותנים משמעות לחיים שלי.
בלעדיו כבר מזמן לא הייתי פה.
הוא נתן לי רצון לחיות ולא רק לשרוד.
ולא רק להתקיים כדי שלא אנטוש את אחותי.
ומעבר לזה ש6 חתולים זה המון להתמודד איתו.
זו אחריות על חיים ששוב לא ארשה לעצמי לנטוש.
וכן אני אוספת סיבות שיחזיקו אותי חייה
למקרה והאובדנות תחזור.
כי ההבנה כמה קל יהיה לעשות את זה עכשיו מפחידה אותי הרבה יותר.
אז אלו הם חיי
לא הכול נופת צופים
אבל אנחנו חזקים ומסוגלים
ואנחנו נעבור גם את זה.
והקרמה, אני כבר סומכת עליה.
היא נוטה להיות בצד שלי בדרך כלל
ולמי שדפקו אותי היא נוטה לטפל היטב
לפחות משהו
בתיקווה לחזור לפוסטים זימתיים
ומלאי אושר ודביקות בקרוב.
יהיה בסדר