כשהתחתי את התהליך המטורף הזה.
שכלל לתת לאדם אחר לחתוך בי, בבשר החי ולשנות את הביולוגיה של הגוף שלי.
הכי פחדתי שלא אוהב את מה שיצא בסוף.
כל כך אהבתי את הגוף שלי לפני, מבינים, אהבתי כל גרם וקילו והיו ועדין יש רבים מהם.
וכן עמוק בפנים אני עדין מנסה להבטיח לעצמי שאשאר אני, אשאר שמנה או שמנמונת.
ולא אהפוך לרזה רזה. זו לא המטרה בכלל.
ואת המטרה האמתית אני כבר מתחילה לראות.
הסוכר במדדים שלא האמנתי שאראה, לחץ הדם גם.
ואני כל כך יותר מלאה אנרגיות.
הינה אני מחפשת עבודה והינה אני עובדת על להתחיל ללמוד.
מתקדמת ומקדמת את עצמי כמה שרק אפשר.
גאה בכל מה שהשגתי וכל מה ששמה לעצמי עוד למטרה להשיג.
וכן בן השאר אוהבת את הגוף שלי, שהופך קצת מדלדל ורך יותר. הרבה פחות מוצק.
אפילו הציצי טיפה טיפה התקווץ. אני כבר לא הדוקה ומרוכזת.
וזה לא מפריע לי. העור המתנדנד על הידים הזרועות והבטן.
כי כל קילו שיורד נותן לי עוד טיפת כוח לעשות דברים חדשים.
וכן אני אוהבת את הגוף המשתנה שלי.
אוהבת את האנרגיות החדשות שממלות אותו, אוהבת את השמחת חיים שחוזרת לתוכו.
אוהבת את עצמי עדין.
ולאט לאט הפחדים גם הם נמוגים.
עם כל צעד שקל לי יותר לקחת.
מזכירה לעצמי, שאני תמיד אהיה אני, מלאה בנוכחות ואישיות. הבפנים למרות שחתכו ובחשו בו.
ישאר תמיד אותו בפנים.
ואת זה איש לא יוכל לקחת לי.
