אמא שלי היא מלכת מלכות הדרמה, היא נולדה ביום הבסטיליה, אבל בחרה ללכת מאיתנו ביום חג המולד.
כן 25.12 זה היום שהיא שיחררה.
רגע אחרי שאחי הגיע מחול ונפרד ממנה. רגע אחרי שכולנו נפרדנו.
רצו להעביר אותה לטיפול נימרץ והיא כבר לא רצתה להילחם.
לטיפול נמרץ היא כבר לא הגיעה.
אז זו הייתה הקלה עצומה,היא סבלה כבר כל כך קשה, לא טיפלה בעצמה כמו שצריך שנים כבר.
והגוף החולה שלה ויתר.
זה 11 שנים שיש לי בקבוק קטן של תרופות מפעם מלא בה. באפר שלה.
הוא יושב אצלי על המדף במטבח, ליד פינת האוכל והיא מביטה בי ממנו ומהתמונה שלה כשאני שם, מבשלת מנקה חיה.
היא לעולם לא תכיר את האיש שעומד לצידי, לעולם לא תכיר את האיש שעומד לצד אחותי, שני הגברים שהכניסו אור ושמחת חיים לחיים של הבנות שלה.
בן הזוג של אחותי האיש המדהים הזה שלימד גם אותי מחדש מה הוא מושג משפחה. והיה האח הגדול הזה שאף פעם לא באמת היה לי.
ובן הזוג שלי, שלימד אותי לראות עולם דרך משקפיים קצת יותר צבעוניות.
לימד אותי שאני ראויה לאהבה והשקעה. ושמגיע לי שיהיה לי טוב.
ואמא שלי לעולם לא תכיר אותם.
היא לא תדע שאני נלחמת כל יום מחדש על החיים שלי ועל האיכות שלהם.
נלחמת לא להפוך אליה, נלחמת לחיות ולא רק להתקיים.
נלחמת לא לחזור על הטעויות שלה.
נלחמת להמשיך להיות המתנה שלה.
בויתור שלה על החיים היא לימדה אותי לא לוותר. להמשיך לחפש איך לחיות טוב יותר איך לשאוף ליותר.
איך לא להיות היא.
ועדין, כל יום היא איתי, כל פעם שאני מסתכלת בראי אני רואה אותה מביטה בי חזרה, לטוב ולרע אני הבת שלה.
אבל אני גם אישה בפני עצמי שנלחמת לא לתת לה להגדיר אותי.
אהבתי אותה באותן העוצמות ששנאתי אותה. היא בנתה אותי באותה המידה שהיא הרסה אותי.
לטוב ולרע היא אמא שלי.
ןהיא חסרה לי, כל יום קצת יותר.