היום קמתי מהמיטה אחרי שסירקתי את הזוגי ישר. הכנתי קפה לקחתי תרופות וישר אחרי אופטלגין.
כבר לא מעט ימים שאני בתוך התקף פיברומיאלגיה נוראי, כאבי תופת ממש. חיה על פרקוסט ומאחלת לשינה טרופה וחלומות מוזרים של חתולה מסטולה.
ביום שלישי לא הרשתי לעצמי להיות מסטולה, פחדתי ממה שהמוח שלי יצור מתוך הערפל הזה של הסמים.
וחוץ מזה הסוטול הזה מעלה יותר מידי זכרונות רעים שלה, מסטולה על עוברדוז של משככי כאבים ונרקוטיקה אחרת שקיבלה מעוד רופא שעבד איתה פעם.
מסטולה לחלוטין נרדמת בישיבה במקום הקבוע שלה בפינת האוכל. יום חמישי בערב, אני בדיוק חוזרת משבועיים בפנימיה. והיא מרה וכועסת, לא זוכרת למה, אבל שוב ושוב ושוב היא גירשה אותי מהבית. צעקה עלי וירקה ערס ושצפה השפלות. ואני התעלמתי, כך זה, אני כבר רגילה אליה מסטולה כואבת ורעה.
רגילה להביא לה 7 כדורי אופטלגין במכה ואלוהים יודע כמה כדורים ששל חומרים אחרים כבר לקחה.
אין לי מושג איפה אבא שלי היה באותן השעות, הוא כבר היה בפנסיה אבל לא היה בבית.
רק אחר כך,כששבתי לפנימיה נשברתי ובכיתי בשקט למדריכות שלי.
הן השביעו אותי שאם זה קורה שוב אני מתקשרת אליהן, הן יבוא לקחת אותי חזרה לפנימיה.
ברור שזה קרה שוב ושוב ושוב ושוב, בעוצמות משתנות. וברור שלא התקשרתי.
כי מישהו היה צריך להיות שם לטפל בה.
לדאוג שתשתה מים מידי פעם בתוך השעות על גבי השעות שישנה עפופה נרקוטיקה.
ואני, אני שמסתכלת במראה ורואה את העיניים שלה מסתכלות אלי בחזרה, שלא מעיזה להרים את השיער בצורה מאוד ספציפית כדי לא להיראות היא יותר מידי. אני סונאת את התחושה הזו של הענן סביב הראש שלי. מפחדת שעמוק בפנים גם בי מבעבע ערס ורוע כמו שלה,
שיברח החוצה כשאני לא חדה מספיק, לא שולטת בעצמי מספיק.
אבל הכאבים שוב ושוב שוברים אותי ואני שוב ושוב בזהירות לוקחת.
שוב ושוב נלחמת בענן שעוטף אותי.
אני לא היא ולעולם לא אהפוך אליה.
כי אני לעולם אמשיך להילחם על החיים והשיקום שלי.
אמשיך לחיות לחוות ולא אתיאש.
אמשיך בכל הכוח לעשות רק טוב לאהובים עלי ולסובבים אותי.
אני מסרבת להיות היא וכמוהה, מסרבת לירוק את הכאבים והרעל שלי החוצה על אחרים. אני ארים את עצמי רק על ידי עשיה של טוב מסביבי. טוב בשביל לעשות טוב.
את הרעל שלי אני מסנטזת לצוף, למתוק ונעים שאני שופכת החוצה.
כי אני מסרבת להפוך אליה.
