מצחיק אז צוחקים, לפעמים גם כשלא מצחיק.

כדיכאונית השעות שהכי קשות לי, הן השעות האלו שאני לבד.
כשהזוגי בעבודה וכל החתולים בדיוק ישנים בחדר אחר. ואני פיזית לבד.
זה הזמנים שאני צריכה להזכיר לעצמי את כל האנשים שאוהבים אותי ושאני אהרוס אם אני אתאבד.
כן, להתאבד זה משהו שיש לי 24/7 בראש, גם ברגעים הכי הכי טובים ויפים שלי, כן גם תוך כדי אורגזמה,
גם כשהזוגי מחבק ומקבצץ אותי ויושבת עלי ערמה שלמה של חתולים במקביל.

שמתי לב שהמון בדסמים מדברים על תחושת השיכות כמשהו שגורם להם לא להרגיש לבד, גם כשהם פיזית לבד.
זה משהו שתמיד חיפשתי בבדסמ, להרגיש לא לבד, להרגיש שייכת למישהו, שמישהו שייך לי.
בעיקר להפסיק לבד כשאני לבד פיזית.
מאז הזוגי, זו התקופה הראשונה שאני מרגישה באמת פחות לבד.
מישהו בחר להיות בצד שלי תמיד, להילחם איתי את המלחמות שלי, לאהוב אותי ולהיות שם.
הוא מעניק לי כל כך הרבה אושר ושמחה, רגעים שנותנים כוחות להילחם.
ויותר מהכל, הוא מעניק לי את התחושה שגם כשאני פיזית לבד, אני לא באמת לבד.
כי אני יודעת שכמו שהוא איתי בכל רגע נתון במחשבות, אני איתו.

וזה משהו שאף קשר בדסמי לא העניק לי.
מצד שני, גם אף פעם לא מצאתי אהבה הדדית בבדסמ, לא כזו.
לא כזו שלא מוכנה לוותר עלי.