מצחיק אז צוחקים, לפעמים גם כשלא מצחיק.

אז היתה לנו שיחה קצת קשה.
שיחה ודיון לא ריב, אפילו לא ויכוח.
פשוט דיון על דברים שבלב.

בעיקר דיברנו על החתונה שלנו, על כמה שהיא רחוקה לנו ממה שהינו רוצים.
ועל ההבדל בין במשמעות שלה כיום למה שחשבתי שהמשמעות שלה היתה כשהסכמנו שזו דרכנו.
הבנתי שהיא יותר מסתם טקס בירוקרטי בשבילי.
היא מסמלת לי משהו, שאני לא יודעת לשים עליו את האצבע. אבל משהו חשוב.
וכן גם הסטטוס הבירוקרטי הזה חשוב לי שיעשה בטקס רציני.
כי אני רומנטיקאית ואישה של טקסיות.
וכן אני רוצה להרגיש שזה רגע מיוחד וחשוב לשנינו.
לא רק חותמת סטטוס, אלה משהו יותר.

לא, אני עדין לא רוצה אירוע, או מסיבה, או כל הבלגן הזה.
בשבילי, זה משהו שלנו, הוא ואני יחד וזה כל מה שחשוב.
ובשיח ודברים על החתונה, ניסיתי לגלות מה יפה בעיניו שאלבש.
רציתי שיכח עניין וחלק בנושא, אך הוא טוען שזה לא מעניין אותו.
"אני אשמח שתלבשי מה שיעשה אותך מאושרת" אמר לי.
ואני, הפכתי לשלולית, כי איך אפשר להתרגז אחרי משפט כזה?

ולאחרונה הוא מפציץ בכאלו.
עם כל הירידה במשקל, שאלתי בחשש אם זה משנה לו משהו?
והוא ענה שאני יפה בעיניו בדיוק אותו הדבר לפני ואחרי הניתוח.
ובהמשך השיחה, הסביר שמה שמשמח אותו זה כמה יותר טוב אני מרגישה.
זה מה שחשוב לו.
ובאמת שכששאלתי לא היתה לי בראש תשובה נכונה, רציתי לדעת באמת מה העדפה שלו,
אם מפריע לו השינוי או שהוא אוהב אותו.
והבנתי שהוא באמת ובתמים אוהב אותי שבתוך הגוף, הגוף זה רק בונוס.
ואני יפה בעיניו בכל גודל.

הוא לא רומנטיקן גדול, בכנות הוא אפילו לא רומנטיקן קטן.
אבל מידי פעם, כך במקרה ובשיא הטבעיות, בלי בכלל לנסות.
הוא אומר או עושה משהו קטן כזה, שממיס לי מחדש את הלב.
שגורם לי עוד טיפה להתאהב בו, לאהוב אותו.