מתחשק לי לחזור לכתוב רגשות זורמים
כאלו שנשפכים מהמוח למילים.
אבל כלום לא יוצא.
התאזנתי, כבר לא נעה מקיצון רע אחד לאחר.
התאזנתי ולמדתי להיות מאושרת ואהובה.
למדתי לתת לידיים ענוגות ללטף ממני כאבים במקום לקרוע אותם לתוכי.
לחיבוקים לבוא בלי שהייתי צריכה "להרויח" אותם בעור ארגמן צבעוני.
למדתי שמי שאני מספיק ואפילו שווה הכל.
שווה מספיק כדי שיאהבו אותי וגם יספרו לי על זה.ז0 שאנשום ברוגע בלי לפחד שילכו.
בלי להרוויח שוב ושוב שיראו את האיכויות שלי.
שיש מי שדרך העיניים שלו אני תמיד נפלאה, אהובה, דואגת ונדאגת.
מי שתמיד רוצה לחבק ולאהוב.
להקל עלי את כובד החיים, את כובד המחלות שלי. והידיעה שהמגע שלו משכיח ממני קשיים רק גורם לו לרצות לגעת יותר.
שהרצון העיקרי שלו זה באמת ובתמים לעשות לי טוב.
ושכל זה מגיע לי בחסד ובזכות.
ושלהיות שלו בלי להיות רק שלו זה מותר ולגיטימי.
ולא עושה אותי פחות שלו.
ולזכור לנשום
זה ממש חשוב
