לצייר תמונה מושלמת של הנשואים שלי.
95% מהזמן אנחנו באמת מושלמים ביחד.
אנחנו מסכימים כמעט על הכל, חושבים על דברים דומה. ואיפה שאנחנו שונים אנחנו בדרך כלל משלימים אחד את השנייה.
הזוגי שלי יודע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים שלי ואיך לא ללחוץ על הרעים. מתי ללטף ומתי עדיף לא לגעת בי.
אבל גם לנו יש קשיים.
הפוליאמוריה שלנו לא מושלמת. קשה לו הרעיון שאהיה עם גברים זרים לו. ואני בכל מקרה מעדיפה כרגע להיות עם נשים, אז שוב זה נשמע מושלם?
זהו שלא.....
בעצם אני בררנית פי אלף כלפי נשים וגם כך קשה יותר להכיר אישה, בנוסף למגבלות שקבענו, כמו שלא אסשן כרגע אצלנו בבית אם הוא לא חלק מהאקט. זה מקשה יותר.
כי לי פאקינג אסור לצאת מהבית.
מה גם שאני נוטה להסתדר ולהתחברת בקלות יותר עם גברים... אבל מתקשה לשמור על החברויות האלו אפלטוניות.... כך שמהר מאוד חברים חדשים נעלמים כדי שלא נעבור גבולות.
ונחזור לזה שהוא בסופו של יום ונילי קינקי ואני בדסמית שלפעמים נוטה להארד קור....
נוסיף לזה, את זה שהחשק המני שלי גבוהה פי עשרה משלו. ואת העובדה שכיום כבר שנינו לא בריאים מספיק או עם מספיק כוחות להתמודד עם סקס ארוך וממושך כמו שהלבידו שלי רוצה.
ונסיים בעובדה שפתחתי פחד חד מלזום מולו סקס.
אז רוב הזמן, חיי המין שלנו מדהימים ומצוינים. באמת שבעלי הוא הסקס, הכי טוב, שהיה לי אי פעם. ומה שהוא מסוגל לעשות לי בקוויקי לא עשו לי גם בסקס, של שעות. אבל סקס, כבודו במקומו מונח. הוא לא בדסמ. וגם הסקס הטוב ביותר בעולם כשלא עושים ממנו מספיק, בסוף מתסכל.
אז אנחנו עובדים על זה, מדברים המון, פותחים את הנקודות הכי רגישות, הכי מפחידות וכואבות. ועובדים על עצמנו ועל הביחד שלנו.
וגם על הנפרדות שלנו, על הלשחרר.
וזה מה שעושה אותנו כל כך נפלאים וקרובים לשלמות.
אנחנו תמיד מוכנים לעבוד על הקושי
