דווקא בגלל שהיא כל כך חשופה כשהיא קשורה ככה בלי יכולת להשתחרר או להגן על עצמה, לפעמים אני אוהב להתחיל סשן דגדוגים כשיש לה עוד (ממש) מעט מגננות.
למה אני מתכוון?
היא הייתה לבושה בג'ינס קצר, חולצה מכופתרת חצי זרוקה ואולסטאר גבוהות. החלטתי שזה מושלם וקשרתי אותה ככה למיטה. ארבע גפיים לארבע פינות. ואז התחיל הכיף הרגיל. דגדגתי אותה דקות ארוכות במותניים, בבית השחי, ובצוואר, ובטח שלא ריחמתי על היריכיים שלה. היא מצידה הגיבה בריקודים והשתוללויות ובמה שנדמה היה לה באותו רגע כתחנונים לרחמים (למה רק "נדמה היה לה"? כי עוד מעט היא תבין על בשרה מה אלו תחנונים אמיתיים...)
מכירים את זה שאתה רק מתקרב לדגדג אותה והיא כבר משתוללת ומסגירה עד כמה היא רגישה במקום בגוף אליו אתה מתקרב? אז הנה עוד דרך לגרום לה "להסגיר" את עצמה. אני אוהב להסיר את המגננות שלה ולראות את התגובה שלה.
במצב הנוכחי, הנעליים כמובן כיסו את כפות הרגליים שלה, תודה לאל (האל שלה, כן?), ומנעו ממני גישה בצורה מוחלטת. נתתי לה הפסקה של כמה שניות מהדגדוגים. היא התנשפה בכבדות כשהחיוך עוד לא הספיק להימחק מהפנים שלה. ואז שלחתי יד באיטיות לכיוון נעל אחת שלה. "מה אתה עושה?" היא שאלה בטון שאפשר להבין ממנו כאילו אני חייב לה משהו. חצופה. "שום דבר" עניתי בעוקצניות כשאני מעביר את האצבעות שלי על השרוכים בנעל שלה. "אה מצוין, חשבתי לרגע שאתה רוצה להוריד לי את הנעליים" אמרה וניסתה לשדר רוגע. "אל תדאגי" עניתי ופרמתי את השרוך בתנועה מהירה. היא קפצה בבהלה. פה חשדתי. פה שמחתי. "שתדע שאני... בכלל לא רגישה בכפות רגליים" ניסתה לשקר ברוגע. אבל אי אפשר היה להתבלבל. "מצוין" עניתי ושלחתי שוב את היד לכיוון הנעל שלה, כשהשרוכים כבר פרומים.
"לא לא לא לא לא לא" היא השתוללה, מנסה להרחיק את הרגל הקשורה שלה ככל האפשר מהיד שלי. "בבקשה לא. בבקשה לא. בבקשה לא. בבקשה!!!!!" היא התחננה וחשפה את השקר שלה. משחק החתול והעכבר בין היד שלי לרגל שלה שיעשע אותי בשלב זה, והחלטתי שבא לי לשחק איתה. התיישבתי בין הרגליים שלה. "בכל פעם שתזיזי את הרגל שלך, תזכי לדקה של דגדוגים ביריכיים", הסברתי את חוקי המשחק החדש, ומיד שלחתי יד לנעל שלה ובחנתי אותה שוב. כמובן שהיא זזה בלי הפסקה. טוב, ידעתי שיהיה כיף. לקחתי את הטלפון שלי ושמתי טיימר לדקה. והתחלתי לדגדג את היריכיים שלה בלי רחמים, עד שהגיע הצלצול (מהר מדי מבחינתי, וכנראה שאחרי נצח מבחינתה). נתתי לה כמה שניות להסדיר את הנשימה, הזכרתי את חוקי המשחק והתקרבתי שוב לנעל שלה. היא התאמצה לא לזוז. היה ניכר שהיא נקרעת בין הרצון להימנע מהעונש על תזוזה לבין העינוי שהיא יודעת שיגיע כשתוסר הנעל. מניח שקשה לחשוב בבהירות בסיטואציה הזו:). ניצלתי את הרגע כדי לתפוס את הנעל שלה בעדינות, ובשניה אחת היא חזרה להשתולל. "את יודעת מה זה אומר" הזכרתי לה תוך הפעלת טיימר נוסף מיד. היא לא הספיקה אפילו להגיב וכבר רקדה מדגדוגים שוב במשך דקה נוספת.
החלטתי שנהניתי מהמשחק הקטן שלנו, אבל שבא לי גם לגלות אילו סודות היא מסתירה בכפות הרגליים שלה. הפעלתי מעט כוח כדי לרתק את הרגל שלה עם יד אחת (לא נדרש הרבה כי בכל זאת, דאגתי לקשור אותה היטב כדי שלא תוכל לזוז הרבה), וביד השניה התכוננתי לחלוץ את הנעל. מכירים את הרגע הזה שבו אתם לא מאמינים שיכול להיות יותר כיף מכמה שכבר כיף? אז ההשתוללות שלה. והתחנונים. תחנונים אמיתיים בניסיון להשאיר את הנעל עליה. כבר חששתי שהיא תקרע את החבל. ואפילו לא דגדגתי אותה. כל כך נהניתי מהמאבק הקצר הזה שנמשך כמה שניות טובות. מחוסר האונים שלה. מהתבוסה הידועה מראש והכל כך מתסכלת. מהחבלים שהותירו אותה ללא יכולת להתגונן, והוכיחו שוב שהם חבריו הטובים ביותר של האדם:). ומעוד שלב שהושג בכניעה שלה. מי ידע שהיה עוד שלב בכלל. ברגע שהנעל הוסרה (ומיד אחריה גם הנעל השניה), וזכיתי לדגדג סוף סוף את כפות רגליה, היא כמובן לא איכזבה. כלומר, בכל הסשן היא הייתה כנועה ולא הפסיקה להשתולל. אבל זה... זה היה משהו מעבר. מבט כנוע, מחייך, שונא, נהנה, סובל, נהנה... שגרם לי לחשוב - מעניין אם בפעם הבאה היא תסכים להיקשר יחפה...
