היא יצאה מהמקלחת. לבשה תחתונים אדומים סקסיים, גופייה לבנה ואז נעלה את האייר ג׳ורדן הורודות שלה שהיא יודעת שמחרמנות אותי. היא התיישבה על כיסא שמאוד מתאים לקשירות, שמה רגל על רגל וקשרה את השרוכים בנעל אחת, ואחר כך גם בשניה, תוך שמוציאה לשון חרמנית-מחרמנת. כשסיימה, ״הקפיצה״ את הרגל שבאויר כדי למשוך אקסטרה תשומת לב ממני. היא רוצה לשחק. לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותי, כמובן. הוצאתי את החבלים האדומים והתחלתי במלאכת הקשירה. כל יד נקשרה לצד אחר של המשענת. וכל רגל נקשרה לרגל של הכיסא. לקחתי כיסא משלי והתיישבתי מולה. אם היא ידעה שהנעליים שלה מחרמנות אותי, אז אני ידעתי שיש לה חולשה לכפות הרגליים שלי. והן התחילו לטפס במעלה הרגליים שלה. מלטפות את היריכיים שלה בעדינות. עולות לכיוון החזה רק לרגע - רגע שבו היא החסירה נשימה - וחוזרות למטה. מציירות עיגולים סביב המפשעה שלה. שלחתי רגל אחת לכיוון התחתונים שלה. הרטיבות הייתה ניכרת. הפעלתי לחץ מתון. כזה שהוציא ממנה אנחה ברגע הראשון ואז נסיון לכווץ את כל גופה הקשור ברגעים הבאים.
הפסקתי לגעת בה, והתענגתי על כמה שניות ארוכות של נשימות כבדות, חרמנות וחוסר אונים. ולשון שפשוט יוצאת החוצה כסימן לזה שהיא רק התחילה. כלומר, אני רק התחלתי איתה, היא קשורה לכיסא כרגע. התענגתי קצת על הצבעים שהתאמתי בין התחתונים שלה לחבלים, וחשבתי שחבל שצריך להיפטר מהתחתונים. אבל מה לעשות, הם מפריעים כרגע.
הבאתי מספריים (אדומים, כמובן:) וגזרתי את התחתונים מגופה. מה שגרם לה להתנשם בכבדות עוד יותר. לא חיכיתי יותר מדי זמן והנחתי את הרגל שלי על הכוס שלה. היא מיד השתוללה בכיסא וניסתה להתחכך בה. הרחקתי את הרגל והוריתי לה להתנהג יפה. היא התאמצה מאוד לא לזוז הפעם. הרגל חזרה. ליטפה את הכוס שלה מלמעלה עד למטה. הבוהן נכנסה פנימה וספגה את הרטיבות. עינגתי אותה ככה במשך כמה דקות. היא לא ידעה את נפשה מרוב חרמנות. לכיסא שלום עד כה. רק קצת רטוב. הרגל שלי כבר הייתה ספוגה בנוזל שלה, וזה היה בדיוק הזמן להרים אותה לאט לאט לכיוון הפה שלה. המבט שלה ליווה את כף הרגל לאורך כל הדרך הארוכה מדי שהיא עשתה מלמטה. נעצרתי מילימטר מהפה שלה. היא לא חיכתה שנייה והתנפלה. מצצה את כל האצבעות, ליקקה כל חלק שרק הצליחה להגיע אליו. אחר כך עשתה את אותו דבר גם עם הרגל השניה.
אחרי כמה רגעים פתאום ראיתי מבט זומם על הפנים שלה. היה ניכר שהיא מתלבטת לגבי משהו. עברו עוד שתי שניות, והיא נשכה את הבוהן שלי. אמרנו כבר שהיא באה לשחק היום. החיוך היה מרוח על הפנים שלה. קצת כאב לי, אבל ידעתי שהנקמה תכף תגיע. גם החיוך שלה ידע. התקרבתי אליה עם הכיסא שלי, ובלי הסברים מיותרים התחלתי לדגדג את המותניים שלה. בלי לרחם. הידיים שלה כל כך ניסו להיסגר, להיפרד מהמשענת של הכיסא. אבל היא והכיסא היו חתונה קתולית בשלב הזה.
בשלב הזה רציתי להגביר את האינטנסיביות עוד יותר. ואני יודע שהיא הכי רגישה בכפות הרגליים. פתחתי את השרוכים של הנעליים שלה. אבל אז הגיעה בעיה. היא לחצה את רגליה אל הרצפה, מה שהקשה עלי לחלוץ את נעליה. החיוך המרוצה-מעצמה-כי-הרגליים-שלה-נשארות-מוגנות התחלף באיטיות עם כל צעד שעשיתי עד שהתמקמתי מאחוריה. היא כבר הבינה. משכתי את משענת הכיסא לאחור. היא תלויה באויר. תלויה בי. ומשמיעה קולות רגילים, אך חזקים מהרגיל של חרמנות וחוסר אונים משולבים. לאט לאט הורדתי את המשענת עד שהיא נשכבה על הרצפה. על הרצפה, אבל עדיין קשורה לכיסא. היא ניסתה לזוז ומהר מאוד הבינה שהיא יכולה עוד פחות מאשר כשישבה.
והנה המטרה הושגה. הנעליים שלה הוסרו בקלות. כפות הרגליים שלה עכשיו חשופות. התחלתי כמובן בנקמה (אחרת בשביל מה הגענו לכלוב? 😜), ונשכתי את האצבעות שלה אחת-אחת. ואז המשכתי בנקמה מתוקה אפילו יותר. ודגדגתי. ודגדגתי. מזל שהרגליים של הכיסא מחוברות אחת לשניה, ואפשר לקשור אליהן את הרגליים ביעילות ככה שהתנועה האפשרית תהיה מינימלית.
קירבתי את הכיסא שלי. התיישבתי קרוב לרגליים החשופות שלה. ודגדגתי. ודגדגתי. ודגדגתי. בנחת. אני לא ממהר לשום מקום. אנחנו משחקים עכשיו. תמיד יש זמן למשחקים. והיא? דוגדגה. ודוגדגה. ודוגדגה. נחת לא הייתה שם. מה כן? חוסר אונים, עינוי, עונג, אהבה, שנאה. או בקיצור כיף אחד גדול. שעת משחק, לא?
