ופתאום היא יוצאת מהחדר. לבושה בבגדים ובמגפיים שאני אוהב. חבל בידה. היא חוצה את החדר בהליכה איטית בלי לומר מילה ומתיישבת לידי. שמה רגל על רגל. מגף על מגף.
״מה יש?״ היא שואלת כאילו היא לא רואה שאני מתקשה לתפקד מרוב חרמנות.
אני לא מצליח למצוא מילים.
היא מותחת את החבל בין שתי ידיה.
״ידיים מאחורי הגב״.
אני מיד מציית, והן נקשרות בזריזות מחרמנת.
היא לוקחת אותי לחדר, ומפשיטה אותי לגמרי. לוקחות שניות בודדות עד שאני מזדקר. היא מעבירה אצבע עליו מלטה עד למעלה. ״ככה אני אוהבת אותך״.
היא ניגשת לשידת הנעליים וחוזרת ממנה עם הסניקרס הלבנות בידה. מזדקר עוד.
היא מתכופפת ובלי התראה מוקדמת היא מלקקת אותו. מכניסה אותו לפה. מענגת אותי בנמרצות.
ואז אחרי חצי דקה היא מפסיקה. במקום שהוא יהיה בפה שלה, היא לוקחת את הנעל ומכניסה אותו לתוכה. ממש כמו הנעל של סינדרלה, הנעל שלה מתאימה לו בצורה מושלמת. אני מרגיש את הנעל עוטפת אותו מכל הכיוונים. יציבה, אך לא לוחצת. אני לא בטוח האם הטיפות שלי מרטיבות את פנים הנעל או שיש שם מרווח של סנטימטרים בודדים.
״אסור לנעל ליפול״ היא אומרת בטון פיקודי, מה שגורם לי להרים את המבט מהנעל שהתמקמה בשלמות על הזין שלי.
״מה…״ ניסיתי למחות, אבל לא הספקתי להוציא יותר ממילה אחת לפני שהנעל השניה שלה נדחפה לתוך הפה שלי. ״אסור גם לנעל הזאת ליפול״ היא פוקדת ועוזבת אותה כשהיא יודעת שהפה שלי ימלא את ההוראה ויחזיק אותה באויר.
לפני כמה שניות היא עוד ליקקה אותי, ועכשיו פתאום יצרה ממני פסל. הדברים קורים איתה מהר, זאתי…
היא מתרחקת ומצלמת במבטיה את הנוף שהיא יצרה. חיוך ממזרי עולה על פניה. ניכר שהיא מרוצה אבל שהיא זוממת עוד משהו. היא לוקחת חבל נוסף וקושרת את רגליי זו לזו. שוב הזריזות המקצועית המחרמנת הזאת…
היא מתמקמת מולי. ידיה על הפטמות שלי.
״אסור״
היא צובטת את אחת הפטמות.
״לנעליים״
היא צובטת את הפטמה השניה.
״ליפול״
היא צובטת את שתי הפטמות בחוזקה מה שמאלץ אותי לנשוך חזק את הנעל שבפה כדי שלא תיפול מההתפתלות שלי. הנעל מתחילה להתמלא ברוק הבלתי נשלט שלי. מיותר לציין שאין חשש שהנעל השניה תיפול. לא בקרוב.
״הבנת?״
אני והנעל שבפה שלי מהנהנים.
״יופי ילד״ היא אומרת בחיוך שדווקא נראה אנושי.
היא תופסת בשיער שלי ומושכת את הצוואר שלי קלות לאחור.
״בהצלחה״ היא לוחשת לי באוזן ויוצאת מהחדר.
