היא סיימה תקופת מבחנים, והבטחתי לה שאקח אותה לטיול. וככה מצאנו את עצמנו ישנים באוהל בשטח.
הגענו מוקדם ותפסנו מקום מתחת לעץ גדול ככה שהיה הרבה צל. היא בטח חשבה שזה היתרון היחיד של העץ. לי היו רעיונות נוספים.
היא לבשה את הסט הורוד שלה. זה שהיא יודעת שאני אוהב ושאני מתקשה לעמוד בפניו. בפניה. חשבתי על זה ש״מתקשה לעמוד״ מכיל בתוכו כפל משמעות כרגע. לא חשוב.
בבוקר התעוררתי לפניה. כרגיל. היה חם מספיק אז היא לא לבשה כלום פרט לתחתונים ולחזייה הורודים. הסתכלתי עליה. התקשיתי. כרגיל. החלטתי שהיא חמודה מדי ובא לי לנשק אותה. התקרבתי בשקט והנחתי בעדינות את השפתיים שלי על השפתיים שלה. נשיקה קלה. היא לא זזה. נשיקה קצת יותר ארוכה. היא התחילה לזוז, עוד חצי ישנה. נשיקה קצת יותר ארוכה. פתאום היא מנשקת אותי חזרה. עדיין חצי ישנה. עדיין לא במודעות. עדיין עם עיניים עצומות. אבל מנשקת חזרה. מממ…
עברו כמה שניות ועיניה נפקחו. תוך שתי שניות היא לבשה את המבט האהוב עלי בעולם. מבט של ״אני בהלם אבל פאקקקקקקקק״. והמשכנו להתנשק תוך שהיא מסרבת להאמין שהיא התעוררה לתוך הלשון שלי.
לקחתי אותה בידה והובלתי אותה לעץ שסיפק לנו צל. הצמדתי אותה לעץ בעדינות, נישקתי אותה פעם נוספת, והלכתי לאוהל להביא את החבלים שלנו. כשהיא ראתה אותי חוזר עם החבלים ביד הלסת שלה נשמטה בחוסר שליטה מוחלט. לא שאלתי שאלות ולקחתי יד אחת שלה וקשרתי לענף עבה. לקחתי את ידה השניה וקשרתי לענף עבה בצידה השני.
הלכתי לאוטו שהיה במרחק 10 מטרים, והוצאתי ממנו את המגפיים השחורים שלה. כן, אלה שהבאתי בלי לשאול אותה ובלי ידיעתה. אם היא הביאה את הסט האהוב עליה, אני הבאתי את הסט האהוב עלי.
עדיין בלי מילים, נעלתי לה את המגפיים, וסגרתי את הרוכסן. לקחתי חבל שלישי וקשרתי לרגל אחת שלה. הקפתי את העץ וקשרתי את החבל לרגל השניה.
לקחתי צעד אחורה, התבוננתי, והייתי מרוצה. היא נראתה כל כך חמודה. ורודה, שחורה וקשורה. היא גם הייתה מרוצה. אני חושב. היא לא ממש הצליחה לדבר מרוב ״הלם אבל פאקקקקקקקק״.
״טוב, זמן לארוחת בוקר״ אמרתי והדלקתי את המדורה. הכנתי את המחבת שתחומם בקרוב בעזרת הגחלים. היא - עדיין שותקת. מדי פעם נשמעת יבבה קטנה ולא רצונית, שמגיעה עם פיתול כמעט לא נשלט של האגן.
״אני אכין לנו אוכל עכשיו. את רוצה גם?״
היא הנהנה.
״אבל את יודעת שלא אשאיר אותך משועממת בזמן הזה, נכון? הרי אנחנו פה בשבילך.״
סקרנות כיסתה את פניה. ״מה זאת אומרת?״ היא הצליחה להוציא מילים לראשונה מזה כמה דקות.
לא עניתי. ניגשתי לצידנית וחזרתי עם חופן קוביות קרח ביד. חשבתי שכבר לא יכול להיות יותר ״פאק״ במבט שלה. טעיתי. הקוביות נדחפו לתחתונים הורודים שלה, ואז גם לחזייה הורודה.
היא התחילה להתפתל ולהתנשף. לקפוא ולהתחרמן. לשנוא ולאהוב אותי. לקחתי ענף קטן ומחודד ששמתי עליו עין כבר בערב שלפני. דחפתי את קצהו למדורה עד שנדלק, ואת הקצה השני, המחודד, תקעתי באדמה, בין הרגליים שלה. ״שלא יהיה לך קר״. התחלתי להכין לנו חביתות.
האש כמובן הייתה קטנה ורחוקה מהגוף שלה, אבל היה מספיק חם בחוץ כדי שהיא תזרז את המסת הקרח. תוך דקות בודדות היא עברה מללבוש סט ורוד ל-ללבוש סט בצבע בורדו.
האוכל היה מוכן. ניגשתי אליה, לקחתי משם את הענף הבוער, והתחלתי לשחרר את הרגליים שלה.
״בניתי עליך כקינוח״
הרגליים שלה משוחררות.
״אבל קשה להתאפק.״
הסרתי בעדינות את התחתונים הרטובים שלה.
״כשהקינוח מסתכל עליך.״
קשרתי שוב את הרגליים מסביב לעץ.
ליקקתי את שפתיי.
״אז אנחנו נתחיל בקינוח״ אמרתי, וירדתי על הברכיים.