אני. היא. כמה חבלים שמפוזרים על השטיח.
משחקים.
המנצח הוא מי שקושר את השני/ה.
סיבוב ראשון מתחיל.
כל אחד מנסה לאחוז בידיים של השני. החוזק שלה מפתיע אותי. אנחנו במבוי סתום, ונראים כמו שני חתולים מוגבלים. אני עושה מהלך ומנסה להשכיב אותה על הבטן. היא מיד מסתובבת ותופסת לי את היד עם שתי הידיים שלה. שוב אני מופתע מהעוצמה. ומתחרמן.
פתאום היד שלי מוצאת את עצמה מאחורי הגב. אם היא רק תצליח להביא את היד השניה היא תוכל לקשור, אבל אני עושה את כל המאמצים לשמור את היד השניה מלפנים. אני מנצל רגע של חוסר תשומת לב ומנער אותה מעלי עם האגן. ניתקנו מגע. מתחילים מאפס.
אני מבין שהניצחון עובר דרך הצמדה של הגוף שלה לשטיח, כשהיא על הבטן. אין דרך אחרת איתה. אני משקיע את כל המאמצים במטרה הזאת, ומצליח, אבל אין לי מספיק ידיים כדי לנטרל את הידיים שלה, והן משתוללות. אחרי כמה רגעים, הרבה מאמץ, ולא מעט סימנים כחולים שיצוצו מחר, אני מתיישב עליה, מצליח להביא את הידיים שלה מאחורי גבה, ונעזר ברגליים שלי כדי להחזיק אותן במקום. אני ממהר לתפוס את החבל הקרוב ביותר, לפני שהיא תצליח לברוח. כמה ליפופים מהירים. ואז מגיע הרגע הזה שאני כל כך אוהב. היא כבר לא יכולה להשתחרר. הקשר כמעט הושלם. לה זה כבר אבוד. אני מסיים את הקשירה. מותש, אך מרוצה. מנסה להסדיר נשימה, כי אני יודע שזה עוד לא נגמר. איתה זה אף פעם לא נגמר. היא מנצלת את המנוחה הקצרה שלי ומנסה להשתחרר מהחבל. כיוון שהיא לא הייתה רגועה כשקשרתי אותה, אני חושש שהקשירה לא מושלמת ומבין שאין זמן לנוח יותר. אני מסובב אותה על הגב ככה שהיא תתקשה לשחרר את ידיה. אני מתיישב על הרגליים שלה, אבל היא משתוללת. היא קשורה ואני עדיין בקושי מצליח לשמור את הרגליים שלה ביחד. היא נלחמת, אבל אחרי כדקה הרגליים מתחברות זו לזו סוף סוף. וחבל נוסף נקשר. היא שלי. ועכשיו לדובדבן שבקצפת. אני לוקח חבל נוסף וקושר את הרגליים והידיים שלה ביחד. היא כבר מספיק מוגבלת ואין לה אפשרות אפילו להילחם.
ניצחתי. והפרס? היא כמובן. מה בדיוק? אולי בפוסט אחר, אם יהיה לכך ביקוש.
כדי לאזן את הכוחות (בכל זאת באנו לשחק, לא?) אנחנו מסכימים שאת הסיבוב הבא אני אתחיל עם ידיים קשורות. מה הסיכוי שהיא תצליח לקשור גם את הרגליים, חשבתי לעצמי. כן, הידיים שלי קשורות, אבל אני הרבה יותר חזק. אם אחליט שהרגליים שלי לא יתחברו אז הן לא יתחברו. 50 אחוז שהיא תנצח, הערכתי. הוא העריכה יותר. 70.
סיבוב שני מתחיל.
היא מתקרבת אלי ואין לי כל כך לאן לברוח. תוך שניות אני נשכב בהכנעה על הבטן. מתפתל ומצליח להקים אותה ממני. איכשהו הגענו לספה, והספיקה דחיפה קלה שלה כדי להציב אותי בחוסר שיווי משקל מחרמן, אבל גם מגביל מאוד. היא ניצלה את השניות האלה שבהן ניסיתי להתייצב, וליפפה חבל סביב אחת הרגליים שלי. ניסיתי להתנגד. הזזתי את הרגל, בעטתי באויר בכל הכוח. זה היה חסר תועלת. היא החזיקה בקצה השני של החבל ולגמרי שלטה ברגל שלי. בסדר, אמרתי לעצמי, זאת רק רגל אחת. לא עברו כמה שניות ואותו חבל התקרב לרגל השניה, ואיים ללפף גם אותה. ניסיתי להילחם בכל הכוח, אבל לא היה לי הרבה סיכוי. שניה אחת שבה התרכזתי בנסיון שלי לא ליפול מהספה הספיקה לה. פתאום אני מרגיש את שתי הרגליים שלי מתקרבות במהירות אחת לשניה ונצמדות. אני מנסה להשתחרר אבל היא מושכת את החבל וגוררת אותי כמה עשרות סנטימטרים. עכשיו אני יושב על הרצפה. מנסה להתפתל לפני שהיא תקשור את החבל, אבל אז מבין כמה אני מוגבל. מנסה לנשוך אותה מתוך ייאוש, אבל רואה שזה רק גורם לה לחייך ומבין שאני חופר לעצמי בור כרגע. תוך שניות החבל נקשר. וככה מצאתי את עצמי. תוך דקה, אולי שתיים מתחילת הסיבוב. יושב על הרצפה. מתנשף. ידיים קשורות מאחורי הגב. רגליים קשורות אחת לשניה. אני בשוק. מנסה לעכל איך זה קרה כל כך מהר. לפני כמה דקות הייתי חופשי, ועכשיו… עכשיו אני שלה. אני מנסה להשתחרר שוב ומבין שזה חסר סיכוי.
מסתבר ששנינו טעינו בהערכת האחוזים. לא 50 וגם לא 70. יותר כמו 99. לא היה לי סיכוי. ישבתי שם קשור וחסר אונים והבנתי. הבנתי שבנות חזקות זה לגמרי פטיש שלי.
היא לגמרי ניצחה בסיבוב הזה. והפרס? אני כמובן.
בנחישות ובמהירות מחרמנת, היא שלפה קולר וענדה אותו לצווארי. לא הספקתי לנסות להתנגד אפילו. פתאום חבל נוסף מתחבר לקולר. עכשיו היא מוליכה אותי באמצעותו ולי אין כל כך מה לעשות בנושא. אחרי כמה משיכות וגרירות, פתאום החבל נמתח לכיוון הרגליים. אני שוב מנסה להתנגד ושוב נשאר בהלם מחוסר האונים שבו אני נמצא. היא החליטה לחבר את הצוואר לרגליים שלי, ואין שום דבר שאני יכול לעשות. שוב זה קרה כל כך מהר, ואני מוצא את עצמי מכופף בחסות החבל החדש שהיא הוסיפה.
הלם.
חשבתי שפה זה נגמר, אבל בלי לומר אף מילה היא הלכה לרגע וחזרה עם בול גאג ביד.
פאקקקק. זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו. פאאאקקק.
בהתחלה ניסיתי להתנגד. סגרתי את הפה, הזזתי אותו לכיוון הנגדי. פתאום הרגשתי לחיצה חזקה עם האצבעות שלה על הלסת שלי. פתאום הפה נפתח בלי שהצלחתי להתנגד. שוב המהירות הזאת. שוב התוצאה שמשאירה אותי בהלם. עכשיו הכדור בפה שלי.
היא החליטה שזה הזמן שלי עם עצמי, והלכה לעשן ולצפות עלי מהמרפסת.
ישבתי על השטיח. ידיים קשורות. רגליים קשורות לצוואר. כדור בפה שלי. לא יכול להוציא מילה. עדיין מתנשף.
כבר לא ממאמץ, אלא מחרמנות.
הלם.
הפעם לא מהמהירות. אני פשוט בהלם ממנה. מהנחישות, מהאסרטיביות. מהכיף. ובעיקר, מהחרמנות שלי. אף פעם לא הייתי כזה חרמן. אם רק יכולתי לגעת בעצמי עכשיו…
הלם.
