התחלף עוד שיר. הפעם השיר מ-50 גוונים של אפור. איזו קלישאה. היא הפסיקה לרקוד משום מה, תפסה את האזיקים ומשכה אותי בלי להגיד כלום. חשבתי להגיד משהו… לשאול… אבל הבנתי שבשלב זה עדיף כבר לתת לה להוביל אותי.
היא הכניסה אותי לתוך חדר שהיה דווקא מואר. במרכז החדר היה כיסא שאליו היו מחוברים כבר אזיקים. נשמע אפל, אבל זה היה בדיוק הפוך. נעים, מזמין ומחרמן. היא הושיבה אותי על הכיסא, אזקה אליו את הרגליים שלי, וחיברה זוג אזיקים נוסף לאזיקים שעל הידיים שלי. משכתי את הגפיים שלי כדי לבחון עד כמה אני מוגבל. אני לא הולך לשום מקום. השיר עוד היה בעיצומו והיא התחילה לזוז לפי הקצב. היא יודעת לרקוד זאתי. בהתחלה רקדה רחוק ממני. הסתכלתי עליה מהופנט. היא התחילה להתפשט בחושניות. נשארה בחזייה, תחתונים ומגפיים. כשהיא התחילה לגעת במפשעה ובחזה שלה איבדתי את זה. השתוללתי בכיסא. נאבקתי באזיקים. ללא הצלחה כמובן. בעצם הצלחתי להוציא ממנה חיוך מרחם. אולי זאת הצלחה.
היא התחילה להתקרב תוך כדי ריקוד. לא קרוב מספיק בשביל שיווצר מגע. נהיה לי קשה. ואז, ברגע השיא של השיר, כאילו היא התאמנה על זה בבית, היא הניפה את הרגל והנחיתה אותה על הכיסא בדיוק בין הרגליים שלי. קצה המגף שלה היה סנטימטר מהמפשעה שלי. החסרתי נשימה. אולי שתיים. ניסיתי להתכופף קדימה. אולי לגעת איכשהו במגף. אולי ללקק. בתגובה היא נעצה את הסוליה עם העקב בחזה שלי והדפה אותי חזרה אחורה. ״תתנהג יפה, ילדון״. התאמצתי להירגע.
היא התקרבה עוד יותר. הרגליים שלה הקיפו את הכיסא והיא רקדה ממש מעליי. מדי פעם התחת שלה השתפשף על המפשעה שלי. שהייתה זקורה, כמעט מיותר לציין. תוך כדי ריקוד הפנים שלה התקרבו לשלי. היא הסתכלה לי בעיניים וחייכה. חיוך מחרמן, אבל גם קצת מרגיע. ״פאק, איזו יפה היא״ חשבתי לעצמי. אחרי כמה שניות של חיוכים ניסיתי לנשק אותה, אבל היא הקדימה אותי, תפסה בשיער שלי ומשכה את הראש שלי לאחור. ״פאק, איזו מניאקית היא״ חשבתי לעצמי. היא התחילה ללקק את הצוואר שלי בתנועות ארוכות ומחרמנות. היד שלה נשלחה למפשעה שלי. אם יש גם עדן, אז בעצם ככה הוא נראה, חשבתי לעצמי…
אחרי כמה דקות כאלה של טיזינג היא עצרה. ״אתה חמוד״ היא אמרה לי ונישקה אותי. היא שחררה אותי מהכיסא והובילה אותי החוצה כשאני עדיין אזוק. הגענו ליציאה. היא לקחה מפתח שהיה תלוי על הקיר. קירבה את השפתיים שלה לשלי אבל לא נישקה. בתנועה פתאומית היא סובבה אותי והשתמשה במפתח כדי לשחרר אותי. יצאנו מהדלת. אני עוד המום. היא מסרה את האזיקים לאיש בכניסה. וקרצה כמובן. התחלנו ללכת לכיוון הדירה שלה, אם זכרתי נכון איפה היא אמרה שהיא גרה. לא יודע מה הייתי יותר - חרמן או המום. בכל מקרה לא יצאו לי הרבה מילים מהפה. היא נתנה לי יד באמצע ההליכה. אחרי כמה דקות היא נעצרה בכניסה לבניין. ״זהו, פה אני גרה״.
״את… רוצה… אולי שאעלה?״ שאלתי מתוך בליל של חרמנות, סקרנות וגם נימוס. בכל זאת, נראה לי שהיא רמזה פה משהו.
״נראה לך?״ היא ענתה. היא נישקה אותי, הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון הבית שלה כשאני נותר לעמוד בהלם. ״אני לא שוכבת בדייט ראשון״.
