טוב שיש מקלדת לפרוק אליה

הרגע הזה שבו החבל נקשר / האזיקים ננעלים והשליטה עוברת לצד אחד בלבד.

הרגע הזה. אני מכור אליו. משני הצדדים. אבל הוא בעצם (טיפה) יותר מרגע. והוא בעצם קצת שונה בשני הצדדים.

כשאני נקשר, הרגע הזה מתחיל במהלך הקשירה. כשאני מושיט את הידיים והחבל מתחיל להיקשר. באותו רגע אני אומר לעצמי שהנה אני יכול להזיז את הידיים בכל רגע והשליטה תישאר אצלי. אבל אני בוחר להשאיר אותן. אני בוחר לוותר על השליטה. וזאת בדיוק הנקודה שבה הדיסוננס הכי גדול שלי בעסק הזה בא לידי ביטוי. כי אם אוכל להשתחרר בעצמי, זה ירגיש לי ״מזויף״. אני לא אציית לשום הוראה אם אני יכול פשוט לקום וללכת. מצד שני, יכולתי פשוט לקום וללכת לפני 5 שניות ולא עשיתי את זה. ודווקא הדיסוננס הזה הופך את הרגע שבו אני בוחר להיכנע לרגע הממכר הזה. רגע שבו אני אומר ״פשוט תשחרר״. אלה כמה שניות שלי עם עצמי (כי היא בדיוק עם החבלים). כמה שניות שבהן אני מרגיש בעוצמה כל כך גבוהה את החופש לבחור. ואני אף פעם לא מתחרט על הבחירה הזאת :).

כשאני קושר, הרגע הזה מתחיל דווקא כמה שניות אחרי שסיימתי לקשור. הפעם הרגע הזה הוא לא שלי עם עצמי. הוא של שנינו. אחרי שאני מסיים לקשור, הדבר הראשון שאני עושה זה להסתכל לה בעיניים לכמה שניות. לתת לה להרגיש את החבלים/האזיקים. אולי לדרוש ממנה לנסות להשתחרר (ולגלות שהיא לא יכולה, כמובן ;). ואז לראות את ההבעה שלה כשהיא מבינה שהיא כבר לא בשליטה. שאני מחליט עליה עכשיו. וזה רגע שמלא בחיוכים. של שני הצדדים. לא משנה מה נעשה איתה אח״כ (לרוב גם אח״כ יהיו מלא חיוכים אבל זה נושא אחר). אם אין שם חיוך, אני מתחיל לחשוד שאולי משהו בכימיה בינינו לא יעבוד. אבל כשיש חיוך… זה פשוט ממכר.