"תבואי, תתקלחי, וישר למקומך הטבעי-עליי".
לא יודעת מה יותר חירמן אותי, ההודעה שלו (נקרא לו י') או העובדה שהוא מחכה לי בבית.
מעולם לא חיכו לי בבית.
תנו לי לדייק: מעולם אף גבר לא חיכה לי בבית+הדליק את המזגן+את הדוד+החליף את המצעים במיטה וחתך אבטיח במיוחד בשבילי.
הידיעה הזו שהוא שם מחכה לי במקום הכי פרטי אינטימי ומבולגן שלי, לא איפשרה לי להתרכז בשעות האחרונות שנותרו לי לסיום העבודה. חייכתי חיוך מטופש של בת 16 וספרתי את הדקות.
המשפט הזה שהוא כתב בכזו טבעיות, זה בכלל משפט ש-ש' כל הזמן אמר לי.
יש לי כבר מקום טבעי אחד, אצל ש'.
עם ש' המקום הטבעי שלי הוא צמוד לרגליים שלו, על הרצפה הקרה. אבל לא אמרתי כלום ל-י'. לא אמרתי לו על המקום שכבר יש לי. בשביל מה להרוס? אולי זה לא רע שיהיה לי עוד אחד.
בערב, עם י', אני ריחנית ורגועה אחרי חרא של יום בעבודה ומקלחת זריזה, מתיישבת על הרגליים שלו. לא ליד, לא על הרצפה הקרה, עליו. מחבקת אותו עם הידיים והרגליים ומתרפקת על הרגע.
"את רוצה לספר לי מה היה בעבודה?" הוא שאל כי ידע שכבר בכיתי בבוקר.
"לא" אמרתי. בשביל מה? אני רק רוצה להישאר ככה, לשכוח איך קוראים לי ושהזמן יעצור מלכת.
הוא כאילו שמע את המחשבות שלי ולא הוסיף עוד מילים או שאלות, רק התחבקנו ושתקנו.
נשארנו ככה מי יודע כמה זמן, ובשלב מסויים כשחזרו המחשבות, חשבתי על זה שעליתי קצת. מ-ליד הרגליים, ל-על הברכיים.
האם זה הכי קרוב שאגיע?
או שאולי מתישהו אני אעלה עוד קצת, ויהיה מישהו שעבורו אהיה ראויה מספיק והוא יזמין אותי להתיישב קצת יותר גבוה מעל הרגליים או הזין.
בין החדרים של הלב שלו, למשל...