"על ארבע, כלבה",
הוא מצווה עליי שניה אחרי שנכנסתי לדירה שלו.
אני בלי תחתונים כמו שביקש, רטובה כבר מהדרך אליו.
הוא מכופף אותי על הידית של הספה ומזיין אותי חזק, כמו שהוא צריך וכמו שאני ביקשתי.
"תנקי את המיץ של הכוס שלך מהזין שלי, זונה", הוא מצווה שוב אחרי שהוא יוצא ממני.
אני מתכופפת ומלקקת הכל בתאווה.
אני זוכרת את כל מה שהיה אחר כך, אבל זה פחות חשוב לי.
אני שמה את הזארקור דווקא על הרגע שאחרי:
הוא גמר ונפל עליי, והצהיר ש-"עכשיו את כלואה בתוכי, ואני לא מתכוון לזוז יותר".
זה אמור היה להיות איום? כי זה הכי לא. מבחינתי - למות ככה- מבחירה.
הרגשתי הכי מוגנת מתחת לזרועות ולחזה הנוטף זיעה שלו.
בכל נשימה ובכל דופק שהרגשתי ממנו עליי - משהו נרגע בי.
מתישהו, איכשהו, קמנו למקלחת.
"את צריכה לקלח אותי, זונה".
מבחינתו "זונה" נחשב לערך עליון. זה יותר מבת זוג עבורו. למדתי להבין את זה לאורך השנים.
קילחתי אותו. סיבנתי כל חלק בגוף ה... (יש מילה יותר ממושלם?) שלו.
אחר כך הוא סיבן אותי.
והרגע הזה, שהוא זרק קודם כל לי את המגבת, עשה את כל ההבדל.
אבל הכי מיוחד, היה הרגע שהיינו אחרי המקלחת:
עדיין קצת רטובים. הוא יושב על הסלון, ואני על הברכיים, על השטיח, מולו.
אני מתלבשת תוך כדי, והוא עם הגיטרה, מנגן לי את השיר על הילדה עם העיניים ה-X. זה שהוא השמיע לי לפני מספר שנים, במיטה שלי, בבית שלי.
ואני רק חשבתי... מי זאת הילדה הזאת שזכתה שהוא יכתוב עליה?
אין לי עיניים X.
אבל כשהוא כאן מנגן לי, אני מרגישה הילדה הזאת. זו שהוא כתב עלייה. ממש ממש עכשיו.
ועכשיו הכל מרגיש אמיתי, הכל חלף למולי, כל הרגעים שלנו ביחד.
דמעתי.
ולדעתי הוא קלט אבל לא אמר מילה.
ועדיף...עדיף שכך.
הוא מתעלם מדברים שחשובים לי. אבל מנגד, מתחשב בדברים שאחרים מעולם לא ראו/שמו לב.
מה נחשב?
יחלוף עוד זמן,
ומתישהו הוא שוב יקרא לי "זונה",
ואני עוד פעם אתייצב עם הגרביון והלק המבוקש-רק עבורו,
ואסע שעה בכבישים ואופיע בפתח דלתו, כאילו לא חלפו מספר חודשים או שנים.
והוא שוב יחדור, ויכאיב, ויתעלל, ויצווה.
ואני... אני רק אחכה לרגע של אחרי.
לחיבוק, לגלידה, למקלחת, לשיר שהוא אולי ישיר לי, לסרט שאולי נראה.
ואולי לא,
כי ככה זה איתו.