"תפרטי לי בבקשה"
הוא ענה בהמשך לתשובה שלי-"בגדול בסדר" לשאלתו מה שלומי.
בהיתי בתשובה שלו למשך זמן מה, תוהה מה יותר זר לי,
ה-תפרטי לי או ה-בבקשה...
ומה מקולקל בי שאני מתחילה להרטיב יותר ויותר מיחס נימוסים והקשבה כלפיי מאשר מהחוסר שלהם כמו שהיה עד היום?
בזמן הבהייה הגיעה תהייה, של איך בנאדם יכול להיות כזה טוב ונחמד ומלאך כמו שכוחם מתארים אותו אבל במקביל לעשות את הדבר ה"נורא" שהוא עושה?
ומה זה אומר עליי, שאני מאפשרת לו לעשות את זה כל פעם מחדש ומבחירה שלמה שלי?
אולי לזה התכוונו כשאמרו לי בזמנו את המשפט הקלישאתי הזה - לא הכל שחור או לבן. לא סתם בחרתי בו כנושא בבלוג.
כתבתי לו בפירוט כמו שהוא ביקש.
הוא התייחס לשבעה מתוך שמונת הסעיפים שכתבתי, דילג באלגנטיות על אחד שהכי סער לי בלב והתייחס במיוחד לשניים האחרונים שהתמקדו רק בי ובעובדה שהוא יכול לעזור לי בהם ואפילו ממש ממש בקרוב, כשהוא יצא שוב מעזה.
הידיעה הזו הרימה את שני הסעיפים האחרונים לראש הרשימה, גרמה לי להסתובב חסרת מנוחה מרוב ציפיה ועם רטיבות בתחתונים שלא נגמרת אבל גם השקיטה קצת את הסערה הקטנה שמתחוללת לי בלב.
רק שכבר יצא מעזה.
מתוכי... הלוואי היה אפשר שלעולם לא.
