בין הקצוות של השחור והלבן שלי

הוא הגיע ישר אליי
הניח את התיק המאובק והנשק שיותר גדול ממני על הרצפה ואמר:
"לא התקלחתי שבועיים אבל קודם כל את צריכה לקבל את מה שביקשת"
התיישב על הסלון וסימן לי עם הידיים לשבת עליו.
זה היה בדיוק כמו שדמיינתי את זה ואפילו לא אמרתי לו. בדיוק ככה.
עטפתי אותו עם הידיים והרגליים, שקעתי בתוכו, הסנפתי את ריח הזיעה שלו והזלתי כמה דמעות של התרגשות.
הוא כאן. הוא זכר. ואני בכלל שכחתי.
הוא זכר שביקשתי חיבוק באחת ההודעות הבודדות ששלחתי לו, ולפני הכל הביא לי אותו.
והרגע הזה היה משמעותי ושווה יותר מכל הזיונים השמיימיים שהגיעו אחרי.