הרבה בדמיון, מעט בחיים

אני נוסעת למקום המפגש, יושבת בדממה עם עצמי, בכל כמה שניות מתחרטת, ומתכוונת לעשות פרסה, אני ובקבוק היין התוסס שלצדי, אבל אני ממשיכה, יש משהו מאד עמוק בתוכי, הגוף כמהּ למגע ולא מוכן לסגת.
היה בינינו קשר חזק ואמיתי, או כך חשבתי, אבל בפעולה אחת פצעת, פגעת, דברים שאין להם מחילה. לעולם לא אוכל לסלוח לך, וגם אינני רוצה, אך משהו בי בחר בכל זאת לקיים את המפגש הזה שקבענו למרות שהכל התנפץ.
אני מחנה את הרכב בצד ועוברת לשלך. אתה נוהג לצדי מרוכז בדרך, אך אני מכירה את הבעותיך, וכזו מתוחה עוד לא ראיתי. אני מבינה שאתה לא יודע למה לצפות, והאמת שגם אני לא יודעת. אנחנו מגיעים. מחנים.
אני נכנסת לפניך לחדר המוכר, פונה אל השידה, מורידה כוס זכוכית פשוטה, מוציאה את בקבוק היין וחולצת את הפקק המתעופף לו בחלל. מוזגת, מרגישה אותך מאחוריי, מתמהמה, מהסס, לבסוף אתה פוסע אלי. ׳אל תתקרב!׳ אני נוהמת, ואתה ננטע במקומך.
אני גומעת מהמשקה, הוא מבעבע בגרון, ותחושת הבעירה שיש לי בפנים, בבטן, בלב, לא נעלמת. אני מסיימת את הכוס, ומיד מוזגת עוד אחת. שומעת אותך אוסף אויר לומר משהו, אך גבי מתקשח ואתה מוותר ושותק.
אני גומעת עוד, כאילו זקוקה למנת דלק אחרונה, או אולי למנת טשטוש כדי להמשיך במעשיי. הכוס השניה ריקה בתוך שניות ומיד אחריה השלישית ואני נשענת עם ידי על השיש, מרגישה את הראש מסתחרר מעט, ולא יודעת אם מהמשקה, מעוצמת הרגשות, מלהט הכעס, מכאב הפגיעה - וכנראה מכולם יחד.
אני נושמת עמוק, כאשר אני חשה את שפתיך על צווארי, מיד אוחז בידי ומסובב אותי אליך, מהדק את גופך אלי. אתה מתחיל לומר ׳תראי, אני ממש מתנצ…׳, אך אני לא נותנת לך לסיים את המשפט, ומתנפלת על פיך בחמת זעם. זו נשיקה סוערת, בוערת, יצרית. ידיי מקיפות את פניך, מצמידות אותן אל פני. לשוני חודרת, פולשת אל פיך, עוקרת את המילים שרצית לומר, מיישרת את אלה שכבר אמרת.
אני מרחיקה את ראשך מפני לרגע, עדיין אוחזת בראשך. ׳אני לא רוצה לשמוע מילה ממך. אתה מבין? אמרת מספיק!׳ אתה מהנהן חלושות, ואני שוב מנשקת אותך בלהט, בזעם, ואתה רק מחבק אותי, נענה למעשיי.
אני מתנתקת שוב, ומפשיטה אותך. כמעט קורעת את הבגדים מעליך. בתוכי בליל של רצונות - רוצה להכאיב לך, רוצה לאהוב אותך, רוצה להחזיר לך, רוצה להרגיש אותך חזק - ואתה כבר עירום מולי, זקור, מתבונן באשה הסוערת שהפכתי למולך.
אני צועדת אחורה, הודפת אותך על המיטה, אוחזת בידיך מעל ראשך ומתחילה לנשק את כל גופך. מגע שפתי העוברות מלוות בנשיכות קטנות, כאילו מחזירה לך על הפגיעה. אתה משמיע קולות אנחה קטנים, ואני שואלת באמפתיה כואב? וכשאתה מהנהן, אני מרוצה - ׳מצוין, כי מגיע לך׳.
אני מגיעה לאיבר הנוקשה שלך ואתה מכסה אותו בידך בחשש גדול, מפחד מנשיכותיי. אני מחייכת, יותר לעצמי, ׳לא שם׳ אני פולטת, ומתענגת עליו כמו שלא התענגתי מעולם, עם אף אחד. אתה משתנק, גונח בקול, מגיע לשיא, אך אני לא מוותרת, היום אין מנוחה לשטן...
מתיישבת על המיטה. אתה מבין וכורע בין רגליי. אני אוחזת בראשך, מצמידה אותו אלי, ואתה טועם מיד את רטיבותי, שאינני יודעת להסביר. משהו בגופי עורג להרגיש אותך, ומשהו בי מבקש לדחוף אותך רחוק ממני ככל האפשר.
אתה מלקק אותי, נוגע בי כמו שאתה יודע שאני אוהבת, אך משהו בעדינות הזו שהייתה בינינו כבר לא עובדת עבורי. אני הודפת את ראשך לאחור באנחה, משכיבה אותך על גבך, עולה עליך, מחדירה אותך עמוק לתוכי, וכשאני מגורה כל כך, תוך זמן קצר וכמה תנועות כמעט נואשות, גל של עונג מצחך אותי.
אתה מתבונן בי מהופנט, מבט מלא הפתעה וזימה, נחוש לדעת אותי. אתה הופך אותי, מול המראה שעל הקיר שמולנו, וחודר לתוכי בעוצמה, אני מתענגת עליך נעוץ עמוק בתוכי, על השיער שנמשך לאחור, על הגוף שמתהדק לשלי שוב ושוב. ההשתקפות שלנו, ההשתקפות שלי משולהבת כל כך, מציתה בי עוד גל, מלהיב ומסחרר, עוד שיא ארוך וקולני - אך לא סיימתי אתך...
אני קמה לדלפק לוקחת את בקבוק היין בידי, ונעמדת מעליך. אני מתבוננת אל תוך עיניך, מרימה את הבקבוק, ושופכת אותו עליך בתנועה אחת, ובתנועה השניה אני כבר מעליך, מלקקת, לוגמת מוצצת את עורך הרווי ביין, מסתחררת לחלוטין בשכרון חושים, ומתעוררת ממנו לגלות אותך מעלי, בתוכי חודר אלי בעוצמה, מתבונן בי בערגה. אני עוצמת עיניים, גונחת, שואגת, מרגישה כאילו כל הגוף רוצה להתפרץ החוצה בסערה ובשלהוב יצרים.
'זיין אותי!׳ אני אומרת, שולטת על הסיטואציה, על מה שקורה בינינו, על הגוף והפה שלך שפגעו בי, אתה תעשה מה שאני רוצה, ותספוג את מה שמגיע לך. אתה ממשיך לחדור אלי, כבר לא עדין איתי, מבין את מה שגופי דורש.
אני שורטת את שכמותיך, מניעה את האגן שלי איתך, מוצפת ברגשות סותרים ושונים, והעונג כמו מאחד את כולם, ומקרב אותי לשיא, חזק וארוך משהכרתי.
אני עדיין לא שבעה, והודפת אותך מעלי לפתע, ואתה פוגע ברצפה על גבך, מעט המום. אני מנצלת את המומנטום, ושוב עליך, ושוב מחדירה אותך לתוכי, ושוב רוכבת, נעה מעליך בעוצמה, לא מתכוונת לעצור, מרגישה אותך עמוק בפנים.
אתה שולח ידיים אל גופי, אך אני מסירה אותן. מתכופפת אליך, אתה עוצם עיניים לנשיקה, אך אני מלקקת ואז נושכת את צווארך, את כתפיך. אתה נאנח בהפתעה, אך לא מתנגד. מקבל את הדין. אני נעה מעליך האגן שלי בוער, מרגישה אותך בתוכי, ונעה בדיוק בקצב הנכון לי.
׳לא היית צריך לפגוע בי ככה׳ אני אומרת בזמן שאני אוחזת חזק בכתפיך. נועצת בהם את ציפורניי. אתה פותח את פיך לענות ואני מכסה אותו בידי. ׳מאוחר מדי, אתה פה בשבילי, כי אני רוצה, לא כי יש לי צורך לשמוע אותך׳ אני לוחשת.
אני אוחזת בך, נעה מעליך, רגליי מלפפות אותך, ידיי אוחזות בכתפיך, ומרגישה את השיא מתקרב שוב. הפעם אני עוצמת עיניים, מתמכרת לעונג, מתעלמת ממך, שמה את כל המילים והמעשים שלך מאחוריי, ושוב ממוקדת בעצמי, בטובתי.
השיא ארוך, ואני ספק זועקת ספק בוכה בסופו, עד שאני נעצרת, עדיין נשענת על חזך, מתנשפת בעיניים עצומות. אתה מרהיב עוז ומלטף את פניי. מגעך כבר לא מרתיע אותי. אני מופתעת.
פוקחת את עיניי ומתבוננת אל תוך עיניך. פנים שהתרגלתי לראות ולהרגיש כלפיהם, פתאום נראות שונות, אפילו מעט זרות. אני מרגישה איך סערת התחושות והרגשות נרגעה, ואיתה כל הרגשות שהערת בי - הטובים והרעים.
אני מתרוממת מעליך, יודעת שאת נועץ בי מבט, גם אתה לא מכיר את האשה שסערה מעליך בשעתיים האחרונות.
אני מתארגנת, יוצאת מן הדלת, ולא מביטה עוד לאחור.