אני נוהג אלייך. ככל שהקילומטרים עוברים, הלב פועם חזק יותר. אני מתרגש ובו זמנית לא מאמין שאני אשכרה הולך לעשות את זה.
מגיע קצת לפני הזמן. מסתכל לראות אולי מזהה אותך, ומנגד תוהה כמה תהיי דומה לתמונות שאני כבר מכיר כל תג בהן.
יוצא מהמכונית. לוחץ על השלט ומבחין שאני רועד קלות. לא האמנתי שאתרגש כך. אולי נחזור למכונית, ונסע? סערת רגשות, אך החזק מכולם הוא הכמיהה לראות אותך.
לפתע אני מבחין במישהי שיכולה להיות את. פוסעת לכיווני, ובכל צעד שמתקרב אני מבין שזו באמת את. בולע רוק, מבחין בך מחייכת. יפהפיה. קולט שאת בסך הכל מחזירה לי חיוך.
את מולי. מה עושים עכשיו? לחיצת יד? חיבוק? בסוף מסתפקים במין נפנוף מגושם. ׳היי׳ את אומרת. ׳היי׳ אני משיב.
׳אז... מה עכשיו?׳ שניכם צוחקים במבוכה. מתיישבים זה לצד זו. ׳קטע שאשכרה נפגשנו׳. ׳כן׳.
משתחררים קצת, כמה בדיחות וצחוקים תמיד עוזרים בזה. אני מיישיר מבט לעינייך, ואת לא מסיטה את מבטך, ומביטה חזרה. בגלל שאנחנו לא מכירים מהיום, וכבר דיברנו על הכל, שנינו יודעים בדיוק מה עובר לנו במחשבה שמאחורי המבט.
אני נע מעט לעברך, ואת נוגעת בידי מבלי משים. כמו חשמל. אני נשאר צמוד אלייך, נוגעים מעט, תוך כדי שמדברים על מזג האויר, הנסיעה לכאן.
תוהה אם את שמה לב שאני זקור לגמרי. מתפלא שאני לא נבוך מזה, ועדיין. את נשענת אלי. כתף אל כתף.
רגע של שקט. אני מסובב את ראשי אלייך. את כבר מביטה בי בריכוז. עכשיו הבנתי את פשר השתיקה. מוצא את ראשי מתקרב לראשך.
שפתינו נפגשות. תחילתה של ידידות מופלאה.