אני פוסע במדרגות, עולה לקומת הגג של הבניין הדירות שלנו, קומה ללא דירות, רק חדר שירות של המעלית. אני נשען על הקיר, ומחכה, כמו שביקשת. אני די בטוח שעבדת עלי, אבל כשאת מבקשת, כבר למדתי להקשיב.
כעבור כמה דקות אני שומע צעדים בחדר המדרגות, אך האור לא נדלק. נשמע כמו עקבים, אל אינני בטוח. הם הולכים ומתקרבים, קומה אחר קומה, ועל הלמות העקבים כך גם הלב שלי מתגבר.
הד הצעדים מגיע מהקומה מתחתיי. אם ימשיך להתקרב, הרי שכבר לא יהיה ספק שזו את. הלב מתרחב כשהוא שומע נקישה בגרם שממש מתחתיי. חדר המדרגות אפל כמעט לחלוטין, אני בקושי מבחין בצללית שלך.
ההוראות היו לעמוד לצד דלת השירות, להצמד לקיר ולא לזוז או לדבר, לא משנה מה. אני ממתין לגלות מה זממת, אפי מריח ריח קליל של הבושם שלך. זו את. לבי מנתר. אני כל כך אוהב את המקוריות הזו שלך. לפני כמה רגעים ישבתי מול. הטלוויזיה כמעט רדום, ועכשיו הכל ער.
את מגיעה אל הקומה שלי, פונה בביטחון אלי. את עומדת קרוב אלי, לא צמוד, מתנשפת קלות. אני מרגיש את ידייך מגששות על מכנסיי, ומיד פותחות אותן, ואת מושכת אותן מטה יחד עם התחתונים, וכנראה כבר כורעת מולי.
אני מרגיש לרגע את הבל הנשימה שלך, עדיין מהיר מעט - כבר לא ברור אם מהמדרגות או מהסיטואציה, וכמובן שאני מתקשה במהירות. אני מצמיד את כפות ידי אל הקיר כדי לא להתפתות לעבור על הוראותייך, כשאני מרגיש את שפתייך מקיפות אותי, רכות, רטובות, חמות, ומכניסות אותי אל פיך, לאט לאט.
התחושה עילאית, זה מרגיש כל כך טוב כשאני ממלא את הפה שלך, ואת יונקת אותי, ואז לאט לאט מתחילה לנוע עם פיך לאורכי, מוציאה ומכניסה שוב. יד אחת משחקת בביצים שלי, ויד שניה מקיפה אותי ומשתובבת בין פלחי ישבני, ואני מגורה ממש.
את מגבירה קצב, ואני נושם בכבדות, מנסה לא להאנח, לא למשוך תשומת לב, ידך מתהדקת עלי, מצטרפת לשפתייך, ויחד לוחצות, מוצצות, מלקקות, והתחושה מטריפה.
אני לא בטוח מה בדיוק את עושה שם בישבני, אבל תחושת לחץ מסויימת הופכת לתחושת עונג שלא הכרתי כשאני מגיע לשיא. ביקשת שלא אומר מילה, ולכן אני פשוט ממלא את פיך, ואת ממשיכה לינוק ושואבת לתוכך כל טיפה. רגליי כמעט כושלות מעוצמת גל ההנאה ששטף אותי, ומזל שאני שעון על הקיר.
את מלקקת אותי עוד, מרגישה את רעידותיי, עד שאני נקי לגמרי מכל סימן. אני מרגיש אותך מתנתקת ממני, והצללית שלך שוב עומדת מולי. אני בטוח שאת מחייכת, אני מרגיש את החיוך שאני כל כך אוהב לראות, ואז את מסתובבת, וקולות צעדייך הולכים ומתרחקים ממני.
אני עומד שם בחושך, מכנסיי ותחתוניי סביב קרסוליי, שעון על הקיר, ועל פי החיוך הכי שבע רצון שחייכתי מזה זמן רב.
וואו, איזו אשה.