את יושבת על קצה המיטה, עירומה, רגלייך מפושקות מולי, כפות רגלייך על השטיח. ידייך מונחות לצד גופך. את לא זזה, ורק מישירה אלי מבט, כי כך הוריתי לך לעשות. אני יושב מולך, בקצה השני של החדר, לבוש, לוגם כוס יין, ומתבונן בך בעוד מערבולת רגשות בתוכי.
אני מתרגש מההתמסרות שלך אלי, מהאומץ שלך לשבת ככה חשופה מולי, מהאמון שאת נותנת בי. אני מרגיש את המבוכה שבאויר - חלקה שלך, חלקה מופנמת גם בי. אני מרגיש גאוה ביכולת שלך לשחרר את עצמך ככה, מתענג על תחושת הכח שהשליטה בך נותנת בי, אך גם מרגיש את כובד האחריות.
לכן אני לוקח את הזמן. בורר את התחושות והרגשות שבי, נהנה ממך ומגופך, ומבחין בך מזדקפת מעט, כמו סופגת את המבט שלי. מזדקפת, אך לא מתריסה. אני מבחין במבטך נודד לעבר מכנסיי, ואת השמחה שלך בהשפעה שלך עלי, וגם את הלשון המחליקה על שפתייך בציפיה.
זה אימון בסבלנות. ביכולת להפיק את ההנאה המירבית מהציפיה. ממה שהדמיון מפעיל בנו. אני מרגיש את הרצון שלך לזוז, יכול לראות ממקום מושבי את הרטיבות שכבר נוצרת בין רגלייך, אך גם את הצייתנות וההישענות עלי, כך שאת יכולה לשחרר את המחשבות שלך, ואני רואה על פנייך שהן כבר נודדות רחוק.
אני מסיים את כוס היין, וקם ממקום מושבי. צעד קטן לכיוונך, ואני מבחין בנשימתך נעתקת לרגע. הציפיה גורמת לכל התרחשות קטנה להתעצם, לגרות, להרעיד. אני נעמד מולך, קרוב קרוב. עכשיו המבחן קשה יותר. אני יודע כמה את כמהה, כמה את רוצה אותי.
במהלך כל היום לבשת שמלה ללא תחתונים, כי ככה ביקשתי, וידעתי שכמעט כל תנועה שעשית במהלך היום הזכירה לך את המפגש המתקרב. יום שלם של ציפיה וגירוי אצורים בך, מחכים להתפרץ, ועכשיו הכל במרחק נגיעה. ואת צריכה לחכות, עוד.
אני מושיט אצבע, שמסלקת קווצת שיער מפנייך, ואת נאנחת. האצבע עושה את דרכה אל שפתייך, משרטטת את צורתן, ואז נדחפת קלות אל פיך. את מיד מוצצת אותה בתאווה, מנסה להמחיש לי מה צפוי לי אם רק אתן לך. אך אני מושך אותה מפיך. לרגע ידך נעה אלי, אך שבה למזרון. ילדה טובה.
האצבע גולשת במורד הצוואר שלך, נוגעת בפיטמה שהתקשתה כבר, יורדת אל בטנך, ונעצרת על הדגדגן שלך. את נאנחת מיד, ואני מניע את אצבעי בתנועות קלות ואיטיות, את תופסת את הסדין בידייך, כמו נאחזת בו שיעזור לך לרסן את עצמך. אני ממשיך בתנועות הזעירות, והמעט הופך להיות המון, את מניעה את אגנך, ונאנחת, והעיניים שלנו נעולות.
אני מרגיש את התשוקה שלך, ומרגיש את שלי, ומתקשה להבחין בינינו מרוב שבעולמה חזקה. אני רואה בעינייך את המאבק שמתחולל בך, את הרצון לתבוע שאספק כבר את מאווייך, אל מול הצורך העמוק להכנע, לשחרר, לציית. זה מרגש אותי, ואת רואה את ההערכה בעיניי, ומתחזקת ברצון לגרום לי להתגאות בך.
האנחות שלך מתגברות, ואני מבין שכל היום הזה מתכנס לרגע הזה, שאת מוכנה להתפוצץ בו. אני מתקרב יחד אתך אל רגע השיא, אך יודע שיש בך עוד כוחות, שאת מסוגלת ליותר, ומושך את האצבע חזרה ומזדקף.
את מביטה בי, מתנשפת, מופתעת, מאוכזבת, גאה, בליל של רגשות על פנייך. אני צועד צעד לאחור, ומורה לך לכרוע לפני, על הרצפה. את על הברכיים, מביטה בי בתאווה הפוערת את שפתייך, בזמן שאני פותח את החגורה, את כפתור המכנסיים, ולאט לאט את הרוכסן.
את חייבת את זה כבר, ואת נכנעת להובלה שלי. את יכולה עוד, ואנחנו נהנה מזה.
יש לנו זמן.