הוא ישב ערום על אותם המדרגות כמו לפני מספר חודשים. בגדיו שכבו לידו מקופלים. הוא ניסה להיזכר שוב מה קרה לו באותו הלילה כשהיא הצילה את חייו. למה כשהיא מצא אותו הוא היה כולו חבול, פצוע ואומלל? מי עשה לו את זה ולמה?
בכל מקרה מי שזה לא יהיה הוא הודה לו כרגע. אם לא זה, אז הוא לעולם לא היה פוגש את המלאך שלו, מירב. יותר מארבעה חודשים עברו מאז, אמצע הסתיו התהמהם והפך לחורף והחורף כבר מתחיל להיתחלף לאביב.
הגשמים הפסיקו רק לא מזמן ובצהרי הימים כבר היה די חם, אבל הלילות עוד היו קרירים למדי. בכל מקרה, אחרי החורף האכזרי גופו כבר התרגל. מזה ארבעה חודשים הוא בא לפה כל לילה, מפשיט מעצמו את בגדיו ושם אותם מקופלים לצידו על מדרגות הכניסה לביתה.
בהתחלה הוא קיווה שהיא דואגת לו ובלילות הראשונים שחזר הוא עדיין ראה אותה מציצה מהחלון. באותו הלילה הייתה לו תקווה שהיא תצא ותקרא לו לבפנים, אבל זה לא קרה. הקור עירפל את מוחו, אבל לא עד כדי כך שיפר את מילתה ויכנס פנימה, אז... הוא הלך...
יומיים אחרי זה הוא התעורר בבית חולים. כולם הסתכלו עליו די מוזר. מישהו מצא אותו מחוסר הכרה, ערום, זרוק בסמטה בדרום תל אביב. דקות אחרי שביקש, הרופא בדק באיזה רחוב בדיוק זה היה. זה לא היה מפתיע לגלות שזה אותו הרחוב בו היא מצא אותו... הוא מצא אותה.
בשבוע הראשון הוא היה בא עייף לעבודה. הוא לא ישן כמעט כל השבוע באותה הציפיה שהיא תצא אליו, אבל גם תקווה אפשר להתיש. הוא כעס על עצמו כשסופסוף נרדם, היא יצאה כשהוא ישן. הוא התעורר אז בסביבות הצהריים מכך שדילגה מעליו בחזרה הביתה וראה רק קצה מנעלה ואת הדלת הנסגרת אחריה. עדיין רועד משינה על בלטות קרות הוא התלבש וחזר הביתה.
אחרי השבוע ההוא הוא רק חיכה עד שהאור בחדרה נכבה ואז היה נשכב על בגדיו (או בישיבה) ונרדם. כבר חודש שהיא אפילו לא הציצה (הסיטה את הווילון) וכבר שבוע שהוא בכלל לא ראה אור בחדרה ובכל ביתה כשהגיע.
הוא השעין את ראשו על הקיר ליד הדלת ועצם את עיניו בכוונה לישון, אבל הוא שמע רחש קל. כשהיסתובב לכיוון הרחש ראה מכתב ממש לידו.
מכתב!!!
מכתב?!
זה לא היה משהו שציפה לו. הוא פתח את הדף ואחרי כל שניה שקרא חיוכו התארך בכמה סנטימטרים. במכתב היה כתוב:
"אני רוצה שתלך מפה מיד!
כשתגיע הביתה, תישן לפחות 12 שעות ומחר בדיוק שעה אחרי עכשיו תחזור לפה. כשתצא מהבית, תלבש עלייך מכנס נוח וסינר ארוך.
את הבגדים תשאיר פה, זה לא כל כך רחוק עד לאוטו. ועכשיו...
... לך כבר!"
הוא החזיק את המכתב בכוח כהוכחה למה שכרגע קרה, הרים את המפתחות ורץ לאוטו מהר ככל שיכל. בדרך הוא אפילו נתקע במישהו, אבל לא היה לו אכפת.
כעבור 12 וחצי שעות הוא כבר ישב בכניסה לביתה וציפה למה שעלול לקרות. כעבור עוד חצי שעה בדיוק הדלת נפתחה והיא יצא.
"אני יוצאת לשעתיים,- היא זרקה עליו בלי לעצר או להסתכל עליו,- כשאני אחזור אני רוצה שהבית יהיה נקי ואתה תעל עד לשעה זו מחר."
ובלי לשמוע תשובה שגם לא נאמרה, היא נעלמה אחרי הפינה.
לפני 17 שנים. 28 ביולי 2007 בשעה 17:49