היא התעוררה לפתע במקום לא מוכר. עיניה רצו בכל הפינות בניסיון להבין איפה היא נמצאת. היא לא זכרה איך הגיע לכאן ומה היא עושה פה. השמש עוד לא עלתה, אבל לפי ה"טעם" של האוויר היה אפשר לחשוב שהשעה בערך 4 לפנות בוקר.
כמה שניות של חרדה ואז היא נזכרה:
--זה קרה בערך לפני שבועיים- היא נשכבה בחזרה על השטיחון שלה- חבר שלה נפרד ממנה והיא בדיוק ישבה והתאבלה על עצמה באיזה גן שעשועים. אז ניגש אליה איזשהו גבר זר, הביא אותה לביתו והתעלל בה עד היום... בעצם גם היום... וכנראה גם מחר. דבר אחד השתנה- הוא כבר לא כל כך זר. היא מכירה אותו ולו במקצת. בימים הראשונים הוא היה כובל אותה לקיר והיא הייתה מרותקת יום ולילה (חוץ משירותים ומקלחת... לפעמים). אבל אחרי כמה ימים האלה הוא אמר שהולך לאן שהוא ושיחרר אותה חלקית. למרות שהרגליים והידיים היו מחוברות אחת לשניה (והידיים גם לקולר שעל צווארה), היא יכלה לזוז- לא בחופשיות – בתוך הבית. היא ראתה תמונה שלו עם ילד קטן על הידיים ואישה יפה (אך מבוגרת) לידו. עברו עוד יומיים עד שהיא אזרה די אומץ ושאלה אותו על זה. להפתעתה הוא סיפר בלי שום התנגדות, כנראה שזה הציק לו די הרבה זמן. בכלל כבר הרבה זמן הוא לא נוהג להיות בחברת אנשים- גר בבית מרוחק, יוצא רק לפעמים ובכלל לא היה לה מושג ממה הוא מתקיים ועוד מקיים אותה.
האישה שעל התמונה הייתה אמו. יום אחד אחרי שאישתו נפטרה לפני כמה שנים, היא לקחה את בנו ועזבה. הוא לא הסביר למה היא עשתה את זה, רק אמר שעוד לא הצליח למצוא אפילו זכר ממנה. סיפר גם כל מיני זיכרונות על בנו הקטן, על השנים הבודדות שבילה בחברתו.
אבל רוב הזמן הוא לא דיבר. הוא היה מכה אותה כל ערב בערך שעה רצופה ולפעמים אפילו יותר... הרבה יותר. היו כל מיני שוטים, מקלות ועוד כל מיני דברים שהרגישה רבות, אך העדיפה שלא להיזכר בהם.
הוא היה איש נחמד. חוץ מאותם השעות הארוכות שלפני השינה, הוא היה ממש נחמד אליה... טוב אולי לא ממש, אבל כנראה זו הייתה הדרך שלו. היא הכירה אותו. הוא לא דיבר, לא השאיר עוד סימנים לעולמו הפנימי חוץ מהתמונה ההיא, אבל היא ידעה שכל יום היא מכירה אותו יותר. היא למדה להבין את השתיקות שלו... השתיקות שלהם, ביחד. היא למדה להבין את מצב רוחו לפי הצעדים, להבין את מה שרצה להגיד או לעשות רק לפי מבט אחד בלבד.
היא קראה מחקר פעם, על זה שאנשים במצבי לחץ ממושכים, בחושך, מפתחים יכולות מסוימות. היא לא הייתה בטוחה שזה זה, אבל משהו בה השתנה. היא גם לגמרי שכחה מהאקס שלה, זה היה בחייה הקודמים. בעצם הרבה דברים קרו לה בחייה הקודמים, אבל חלקם כאבו כשהיא נזכרה בהם.--
היא עשתה חצי סיבוב במקום ונשכבה שוב. אחרי כמה דקות היא נרדמה בחזרה... רגועה לגמרי.
זה היה נראה כאילו עברו רק כמה דקות כשהוא האיר אותה שוב כבר לקראת אמצע היום.
"יש לנו אורחים"- הוא אמר באדישות והסתובב לכיוון הדלת.
"אורחים?!" היא כמעט צעקה בקול, אבל היא ידעה מה יקרה אם תדבר בלי רשות והוא כבר ממש התרחק.
"מיד!"- היא שמעה אותו צועק איפה שהוא מאחורי הדלת ומיהרה לצאת אחריו.
אף פעם הוא עוד לא נתן לאנשים זרים לראות אותה (אפילו שבאו אליו אנשים כבר כמה פעמים), להפך, בדרך כלל הוא אסר עליה באיומים להוציא כל צליל.
כשהיא יצאה (כמובן, על ארבע) לסלון, על הספה הגדולה ישבו שתי אנשים, גבר ואישה. הם ישבו מחובקים ונראו כמו זוג. כבר כמעט טבעי היא באה להתיישב לידו, אבל הוא הצביע לה לכיוון הזוג ועשה הנהון מכוון עם הראש. מבולבלת לגמרי מהמבטים, היחס הזה והשתיקה ששררה בחדר, היא התקדמה לכיוון שהוא הצביע עליו והתיישבה קצת במרחק מהאנשים הזרים.
"בואי, תתקרבי, אין לך מה לפחד"- אמר לה האורח ועשה לה תנועה קוראת עם האצבע.
היא הסתכלה לכיוון אדונה, אבל הוא לא הסתכל עליה בחזרה. היא התקרבה עוד קצת לאנשים החדשים בתוך הבית.
"נו אז מה אתם אומרים?" – שאל האדון את האורחים לאחר דקה קלה.
"אני חושב שזה יהיה בסדר,- אמר האורח ומיד הוסיף,- אבל מה לגבי המשמעת?"
"אלכס,- התחיל האדון בנימה חברית- מסחרית,- כמה זמן אתה מכיר אותי? אתה לא סומך על החינוך שלי?"
אלכס כנראה סמך ואפילו מאוד. הוא לא ענה על השאלה, רק הסתכל עליה שוב בצורה בוחנת למדי והנהן להסכמה.
האדון קם לפתע והתקרב אליה בנחישות.
"הנה, תראה בעצמך, היא אצלי כבר שבועיים אם קולר פתוח ואפילו לא ניסתה להוריד אותו"- במילים אלה הוא התקרב אליה והסיר ממנה את הקולר בתנועת יד מיומנת.
"מה?!- היא צעקה בפנים,- המנעול הוא סך הכל ליופי?!" כל הזמן הזה היא יכלה ללכת, הייתה לגמרי חופשית ולא היה לה מושג.
"אני מאמין לך,- אמר האורח,- כמה?"
"אני הייתי אומר, עשרת אלפים עכשיו ואותו הדבר אחרי שבועיים. כרגיל."
האורח הרים את האצבע והאישה שעד עכשיו לא הראתה שום סימניה קיום, התרוממה ממקומה. היא התקרבה אליה והתחילה נוגעת בה, בשיער, בכתפיים- מלטפת... בוחנת. אחרי כמה "בדיקות מקיפות, היא הנהנה לשלילה והתיישבה במקומה.
"החושים שלה אומרים שזה חמש וחמש ואתה יודע שאני סומך עליה"
"אלכס! אל תעשה לי את זה אלכס,- אמר האדון בעצבנות משוחקת מאט,- שבע, שבע וסגרנו. זו סחורה טובה."
סחורה?!- היא צעקה לעצמה שוב. הוא מתכוון למכור אותה... להם! בלי לחשוב, היא זינקה ממקומה ונתקעה ברגלו של האדון בצרחה עלמת. עיניה החלו לדמע כמו ביומיים הראשונים ההם שהשאיר אותה לבד עם הייאוש. כל גופה צעק לו "לא! אל תעשה את זה!"
הוא התעלם.
"אתה רואה,- התחיל שוב האורח,- נראה לי שחינכת אותה טוב מידי... לעצמך. חמש, חמש או שאין לנו על מה לדבר."
האדון התיישב בחזרה על הכורסא. היא חיבקה לו את הרגל בחוזקה, אבל הוא דחף אותה.
"את רואה מה את עושה!!! תלכי אליהם! הוא האדון שלך עכשיו."
היא הנהנה בראשה בחוסר הסכמה, אבל האורח לא נסוג וכולם כאילו לא שמו לב אליה כלל.
"טוב, אז אני מבין שסגרנו"- שאל האורח בחצי שאלה וחצי קבע עובדה.
"סגרנו על שש"- הנהן האדון מאשר את דבריו.
"שיהיה"- וויתר האורח. האורחת הסכימה במבטה.
"רק עוד דבר אחד,- כאילו נזכר לפתע האורח,- היא בתולה? אתה יודע שאני צריך בתולה."
"מה?!- הופתע האדון,- אנחנו לא דיברנו על זה"
"אז היא לא?"
"בטח שהיא לא! אף אחד לא דיבר איתי על זה! זה לא היה כלול..."
"אם כך אז אני מצטער, אני אטפל בזה שאי הבנות כאלה לא יקרו להבא, אבל אין לנו מה לעשות איתה אם היא לא בתולה. מתי תוכל להביא לנו מישהי אחרת?"
"האמת שיש לי מישהי בשבילכם,- כולם קמו והחלו לזוז לכיוון הדלת. הוא פנה אליה במשפט אחד,- כנראה אני לא מוכר אותך היום אחרי הכל,- ואז הוא חזר לדבר אם האורחים,- אתם יודעים את הכתובת השניה..."
היא כמעט הפסיקה לשמוע אותם, אבל לגמרי הפסקה להקשיב. הוא לא מוכר אותה. היא נשארת. בינתיים(?). היא לא הייתה בטוחה מה זה אומר, אבל היא שמחה ממה שיש.
מילים בודדות שבאו מהשיחה שליד הדלת קטעו את חוט המחשבה שלה:
"תודה אלכס, אתם שחקנים מעולים"
"בחייך מייק, אתה יודע שאפשר לסמוך עליי. נו, מה התוצאות של המבחן הסופי?"
"ראית בעצמך, היא עברה אותו בהצלחה רבה. אם היא תהיה שם כשאחזור..."
היא לא הייתה. היא לא הייתה בסלון כשהוא נכנס. גם הקולר לא היה. הוא הסתכל בחדרו, במטבח ואז בחדר חושך. באחרון היא הייתה.
היא ישבה על השטיח מחוברת לקיר עם הרצועה, מחייכת.
הוא התקרב והתיישב על הכורסא שלו.
"זה כבר לא המקום שלך,- הוא אמר בחיוך וזו הייתה הייתה הפעם הראשונה שהוא חייך אליה,- הכנתי לך מקום אחר בחדר שלי. זו כרית די גדולה אם תקפלי את הברכיים וזה למרגלות המיטה שלי." (- החיוך נעלם לקראת סוף המשפט, אך פניו נשארו רגועות).
היא התקרבה אליו והתלטפה לו ברגל עם הפנים.
"דברי"- הוא אישר בטון הרגיל.
היא שתקה והמשיכה להתלטף בו... עם הפנים, עם הגוף...
הוא חייך אליה שוב והסתובב לחלון.
לפני 17 שנים. 10 בנובמבר 2007 בשעה 22:23
