יום, לילה ומה ש...

"סיוט,- היא לחשה שוב ושוב בלי לשים לב,- זה רק סיוט"

לפתע צעקה ברחה מגרונה וכאב חד ונקודתי התפרש באזור פטמתה הזקורה. הוא צבט אותה- היא הבינה אחרי שניה.

"את יכולה לפקוח את העיניים, הסיוט הזה לא הולך להיגמר."

"מי אתה? מה אתה..."- היא התחילה ברצף בלתי נשלט, אך הוא השתלט עליו בעזרת סתירת לחי חזקה במיוחד.

היא הורידה את ראשה וכשפניה הפסיקו "לשרוף", היא פנתה אליו שוב: "למה?.."

הוא הרים את האצבע (דבר שגרם לה להירתע) וקירב אותה לשפתיו. היא השתתקה.

" אני אענה על השאלות הללו, אבל זו תהיה הפעם האחרונה שאת שואלת אותי משהו,- הוא לקח שאיפה עמוקה כמתכונן לתשובה ארוכה והיא התיישבה יותר בנוח,- את לא מכירה אותי משום מקום, אבל אני מכיר אותך. <מה אני מתכוון לעשות?> - את תגלי מאוד בקרוב... אם תתנהגי יפה,- הוא קרץ והיא נרעדה בכל גופה,- ולמה?- כי זה מה שבא לי.

"אני מקווה שקיבלת את התושבות שלך, כי מעכשיו כשאת רוצה לדבר, את צריכה סך הכל להתלטף לי ברגל... עם חלק בגוף לבחירתך. אבל תחשבי טוב מה שאת רוצה להגיד, כי לא יהיו לך הרבה סיכויים כאלה. זה ברור?"- היא הנהנה.

הוא קם מהכורסא וצמצם את המרחק ביניהם כך שיכל להרגיש את נשימותיה על רגליו. "תישארי כך, אני אחזור בקרוב"- הוא אמר בעודו מלטף את ראשה ואז מסתובב ומתרחק.

הדלת בקצה השני של החדר נפתחה ואז נסגרה, נותנת פס דק של אור ואז גונבת אותו בחזרה.

היא נשארה לבדה בחשכה, כמעט לבדה. אבל המחשבות שאירחו לה חברה לא היו טובות במיוחד. מה יקרה לה עכשיו? מי האיש הזה? מה הוא מתכוון לעשות לה עכשיו? האם היא הולכת למות או גרוע מזה- להישאר ולחיות בסיוט הזה?

היא ניסתה למחות את הדמעה שברחה בלתי נשלטת מעיניה, אבל השרשרת הייתה קצת קצרה מידי והיא וויתרה. בניסיון נואש היא משכה את כל גופה הצידה מהקיר, אבל כלום לא קרה. השרשרת חזקה מידי. ואז... היא ניסתה שוב ושוב, סוג של דחף (כנראה אינסטינקט ההישרדות) גרם לה להמשיך עד שהיא איבדה את כל כוחותיה ופשוט נפלה על הרצפה לא מסוגלת לזוז יותר. עוד דמעה ברחה מעיניה ואז עוד אחת ועוד.

היא לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר, היא פשוט בכתה כמו ילדה קטנה. כנראה עברו שעות מאז שהוא יצא. אחרי מנוחה ובכי, היא התחילה להילחם שוב בשרשרת. ואז היא שוב בכתה. שוב נלחמה. שוב בכתה.

החלונות היו מושחרים, אבל היא יכלה לשים לב כשעלתה השמש... ו... כשהיא שקעה בחזרה... פעמיים. כל הזמן הזה היא לא הפסיקה עם הרצף הזה של המלחמה והבכי- המלחמה חסרת הניצחון והבכי.

היא לא בטוחה מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים היא כבר לא יכלה להתאפק, אז...

עד שהוא הגיע, היא שכבה על סף אובדן הכרה, הכל סביבה היה דמעות וכל שאר ההשלכות של שהיה ממושכת ללא אוכל, שירותים ועם הרבה ייאוש. הוא הזיז את הכורסה שישב עליה לפני כיומיים. מאחורי הכורסה הוא לקח דלי מלא מים ופשוט שפך עליה את כולו. אחר כך הוא התקרב אליה בעדינות ובאיזושהי תנועה שהיא לא הבינה, שיחרר לה את הידיים מהצוואר (אבל לא אחת מהשניה), ואז לקח את הרצועה שהייתה מחוברת לקיר והוביל אותה, על ארבע, לחדר אחר. הוא הכניס אותה לחדר האמבטיה.

עיניה ה"רעבות" נפתחו לרווחה בראותה את האמבטיה הגדולה שהייתה ממש ליד הכניסה. הוא חלף על פני האמבטיה ושיחרר אותה לפניו בתוך 3 קירות צרים שהיו בפינה אחרת. ברז המים נפתח מעליה ומים (קרים בהתחלה) התחילו לזרום בצורה גסה ובלתי סדירה. הוא חיבר את הרצועה לקיר ואת הידיים לקולר ויצא לעוד 20 דקות.

ה20 דקות האלה לא הספיקו, אבל עד שהוא הפסיק את המים היא כבר הרגישה יותר טוב. הוא שפך עליה קצת סבון, שמפו והתחיל את המים שוב. 5 דקות נוספות של מים וריח סבון. " 5 דקות בגן עדן".

כשהם חזרו לאותו החדר השחור, הוא כבר לא היה שחור כל כך. השמש הייתה לקראת השקיעה, אבל השחור הוסר מהחלונות והיה אפשר לראות את השמיים ואפילו לנשום אוויר צח. היא שאפה את מלוא הריאות ואז מכה בגב הוציאה את כולו ובנוסף גם איזה צליל של חרחור מגרונה. היא ניערה את ראשה והבינה שנעצרה. הוא כנראה משך אותה שניה ואז החזיר אותה למציאות. היא המשיכה ללכת לכיוון אותו הקיר אליו הייתה מחוברת עד לפני 25 דקות קודם לכן.

כשהיא הביטה סביב בחדר הריק, היא הבינה שבזמן שהייתה במקלחת הוא ניקה את כולו. לא נשאר אפילו סימן אחד ליומיים של ייאוש. הרצפה הייתה נקיה וממש ליד הקיר (וליד הכורסא) היה שטיחון של מטר על מטר, בערך. ליד השטיחון, על הרצפה, עמדו שתי צלחות, מים וסוג של דייסה לא מוכרת. הוא חיבר אותה בחזרה לקיר ויצא שוב. היא התחילה מהמים, עברה לדייסה (שהייתה טעימה להפליא אחרי יומיים של צום) ושוב למים.

אחרי כמה דקות הדלת שוב נפתחה, הוא נכנס ונעמד לידה. "את רוצה עוד?" הוא שאל. היא לא ענתה. הוא חיכה עוד שניה ואז פשוט התיישב מולה על הכורסא והסתכל לחלון, מרותק למדי.

"כן, - היא לחשה. הוא לא הסתובב,- כן, אני רוצה עוד, בבקשה"- היא חזרה על עצמה בקול ברור יותר, אך, גם הפעם לא קיבלה תגובה.

מהססת, היא הבינה למה הוא מחכה. היא התקרבה אליו על ארבע וליטפה את רגלו באצבעותיה ולאחר שניה שוב, קצת חזק יותר.

"כן?"- הוא שאל כאילו בכלל לא יודע מה היא רוצה.
"אפשר לקבל עוד... (היא הפנתה את מבטה לצלחות שעל הרצפה)?"

"כן"- הוא ענה לאחר שניה של היסוס ויצא מהחדר עם הצלחות.