***********************************************
זה הרגיש כאילו כל העולם רצה שאני אגיע לקצה.
"נו, תעשה עוד צעד,- הם אמרו,- רק עוד צעד... זה לא יכאב. אתה תראה, שניה אחת וכל זה יגמר..."
כולם עמדו מאחורי ודחפו. כולם, האלה שאני אוהב, האלה שאוהבים אותי ואפילו כאלה שלא ראיתי מימי. הם שכנעו ולחצו, לחצו ושכנעו.
עוד צעד... ועוד צעד... ועוד צעד. כל יום, בכל מקום, בכל עת... חלש וחזק, לאט ומהר, עדין וגס- איך שהתאים... להם.
והנה אני עומד על הקצה, כבר לא נשאר לאן ללכת יותר. תהום שחורה ועמוקה מתפרשת תחתיי, לפניי. וכולם מאחורי ממשיכים. כאילו סתם, כאילו לא אכפת, כאילו כלום.
הבטתי קדימה... למטה וראיתי כלום; תמיד ראיתי כלום... והקולות שמאחורי רק דוחפים, ומפצירים, ומשכנעים, ו....
"זין עליכם!!!!"-, צעקתי לאחור,- אתם לא קיימים!!! אתם לא!!!" ואז הסתובבתי ו...
הם לא שם
לפני 17 שנים. 2 בנובמבר 2007 בשעה 6:48
