היא ישבה ברחוב, מחובקת עם הירח ובכתה. מחשבות מבולבלות רצו במרתון בתוך ראשה. היא חשבה על שיערות ארוכות על הכרית, ארוחת ערב לא גמורה על השולחן, רשימת הקניות של אתמול על המקרר ו... קר לה לשבת על האבן הזאת, אבל היא לא תקום. כבר אין סיבה- הוא עזב אותה.
ליטוף עדין על ראשה גרם לה להיזכר בו שבו, חזק מידי, אבל רק לשניה... הליטוף שונה.
"הכל בסדר"- היא שמעה מעליה והתראת "הקול הלא מוכר", קרוב כל כך, גרמה לה להרים את ראשה.
כאב ממשיכה בשיער החזיר את מבטה לאדמה ורגשות מעורבות מלאו את כל כולה. את האומללות והרחמים העצמיים, החליפו הפחד, ההפתעה ו... הכאב.
"זה בסדר, אל תמהרי לראות אותי,- אמר הקול הלא מוכר. הוא חיכה כאילו לתשובה ואז המשיך,- את הולכת להיות שלי הלילה..."
"לקום ולברוח"- היא שמעה בתוך ראשה, אך כאן המחשבה נקטעה, נקטעה בסתירת לחי כואבת. לפתע היא הרגישה את ידו הגדולה מכסה את פניה- את פיה ואת אפה. היא ניסתה להיתנגד, להוריד את ידו, לקום... לנשום. היא לא הצליחה. הכל סביב הפך מערבולת של מראות וצלילים ואז היא נעלמה.
***********************************************************************
כשהיא פקחה את עיניה אל תוך חשיכה, היא מצאה עצמה שוכבת על הריצפה, ידיה מחוברות לקולר עור שעל צווארה; והקולר מחובר בשרשרת קצרה ועבה אל הקיר הקרוב. היא הרימה את ראשה ונתקעה בידו באמצע הדרך. הוא לא הוציע מילה. היא התיישבה על ברכיה כשראשה מקובע לגובה אחד, הגובה שהוא קבע.
לבכות?! לצעוק?! ואולי היא כבר מתה- ישנה וכל זה רק סיוט?- כן, זה לבטח סיוט שנסחפה לתוכו כשישבה שם ואולי אפילו עוד מאז שהוא נפרד ממנה, זרק אותה.
סיוט... רק סיוט...
(המשך יבוא...)
לפני 17 שנים. 1 בנובמבר 2007 בשעה 12:54
