לפני 19 שנים. יום שבת, 11 באוגוסט 2007 בשעה 14:34
הכל היה די רגיל, עד שבוקר אחד כשהבאתי לה אוכל אוכל למיטה:
"אני רוצה שתלך... לעולם..."
"מה...?" הפלתי את המגש וישר התכופתי לנקות.
היא לא כעסה והמשיכה בטון די רגוע, "אני רוצה שתעזובאותי".
"אבל אני... אני לא יכול, בבקשה!..."
פשוט תלך לפניי שמשהו רע קרה לך"- היא אמרה מתעלמת מתחנוני...
"זה הכי גרוע שיכול לקרות לי, את יודעת שאני מעדיף למות מידייך מאשר לעזוב..."
"אז אוליי זה מה שצריך לקרות"- היא אמרה וקמה לכיווני בעודי עומד על ברכי מעל המגש שנפל.
**********************
השמש שקעה.
צעקה מתמשכת פרצה אל תוך הלילה ברחוב זנוח בדרום תל אביב.
הוא צעק כמו מה שנראה כבר כמה שעות, בלי שום זיכרון של מי הוא ולמה כל גופו כואב. הוא ידע שלא הכאב הפיזי זה מה שגרם לו לצעוק ככה. מישהו עזב? מישהו מת? כן מישהו מת, אבל למה זה נראה כאילו זה הוא עצמו.
יד עדינה נגעה בכתפו והא הפסיק לצעוק.
"אתה בסדר" שאל אותו קול עדין וכאילו מוכר של מלאך.
אבל למה שהוא יכיר מלאך, הרי מתים... רק פעם אחת.