כעבור שבועיים שהיא קבעה לי את החוקים, כבר עברנו לגור ביחד, השכרתי את הדירה שלי והרשתי לעצמי לעבוד הרבה פחות. הייתי נמצא בביתה רוב הזמן. כעבור עוד חמישה חודשים החיים שלנו הפכו להיות שגרתיים. לפעמים היא הכאיבה לי נפשית, לפעמים פיזית (עד שהייתי על סף אובדן הכרה), לפעמים היה נמעס לה ממני והייתי ישן בחוץ לילה אחד או הולך להורים לכמה ימים; לפעמים היא הייתה רכה ואוהבת ופעם אחת אפילו ראיתי אותה בוכה...
הכל היה די רגיל, עד שבוקר אחד כשהבאתי לה אוכל אוכל למיטה:
"אני רוצה שתלך... לעולם..."
"מה...?" הפלתי את המגש וישר התכופתי לנקות.
היא לא כעסה והמשיכה בטון די רגוע, "אני רוצה שתעזובאותי".
"אבל אני... אני לא יכול, בבקשה!..."
פשוט תלך לפניי שמשהו רע קרה לך"- היא אמרה מתעלמת מתחנוני...
"זה הכי גרוע שיכול לקרות לי, את יודעת שאני מעדיף למות מידייך מאשר לעזוב..."
"אז אוליי זה מה שצריך לקרות"- היא אמרה וקמה לכיווני בעודי עומד על ברכי מעל המגש שנפל.
**********************
השמש שקעה.
צעקה מתמשכת פרצה אל תוך הלילה ברחוב זנוח בדרום תל אביב.
הוא צעק כמו מה שנראה כבר כמה שעות, בלי שום זיכרון של מי הוא ולמה כל גופו כואב. הוא ידע שלא הכאב הפיזי זה מה שגרם לו לצעוק ככה. מישהו עזב? מישהו מת? כן מישהו מת, אבל למה זה נראה כאילו זה הוא עצמו.
יד עדינה נגעה בכתפו והא הפסיק לצעוק.
"אתה בסדר" שאל אותו קול עדין וכאילו מוכר של מלאך.
אבל למה שהוא יכיר מלאך, הרי מתים... רק פעם אחת.
לפני 17 שנים. 11 באוגוסט 2007 בשעה 15:34
