היד שלי רעדה קלות כשהוצאתי את סכין המנתחים מהתיק. בפעם הראשונה בחיי, היד שלי רעדה כשאני מחזיק סכין מנתחים.
"מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?" – שאלתי ושמתי לב שגם הקול שלי רועד.
"אתה לא מנתח פלסטי במקרה?- הוא שאל, לבטח כבר יודע את התשובה,- נאלתר משהו."- ואז הוא קרץ. מה?! מה הקריצה הזאת אמורה להביע?!
"אולי אני אוציא משהו אחר?- ניסתי,- לא מגיע לי ניסיון שני?"
"הייתי רוצה להגיד לך שכן, באמת, אבל האקדח לא מסכים. בכלל, הוא מעדיף שנתקדם. הוא מתחיל להשתעמם והוא גם לא אוהב סכינים. תתחיל לחתוך ובוא נגמור עם זה."
"להתחיל?... לחתוך...? את מיכל?"
"בטח היית מעדיף לחתוך את עצמך, אבל כנראה לא יהיה לך סיכוי להיות אצילי היום... כן! את מיכל!"
"איפה?"- שאלתי ואז הבנתי שכרגע העברתי לידיו את זכות הבחירה.
"תתחיל מהגב... ידיים ואז רגליים. נשמע טוב, לא?"
קירבתי את הסכין לגופה היפה של אשתי, מנסה בכל כוחי להחזיק את הרעד בידיים. לפתע הוא עצר אותי: " נכון שאתה הרופא כאן ואני לא רוצה להתווכח עם מקצוען, אבל לא צריך איזשהו חומר חיטוי נגד זיהומים? זה בכיס הצדדי."
הוצאתי כפפות לטקס, צמר גפן ובקבוקון של חומר חיטוי רפואי וחזרתי לגופה של מיכל.
חיטאתי את גבה הנרעד מכל נגיעה קרה של הצמר גפן וקירבתי את הסכין שוב. כל התהליך גרם לי להפסיק לרעוד ולהתחיל להתרכז. אסור לי לפצוע אותה בשום איבר חיוני. אני סתם אגרום לה לדמם קצת ואחרי זה לכל היותר אעשה לה ניתוח להסרת הצלקות.
כשהסכין נגעה בעורה, ראיתי איך כל השרירים שלה התכווצו עד "לנקודת האל חזור".
"אני..." – התחלתי להגיד למשה, אבל הוא כנראה הבין.
"כן, כן, כדאי שתרגיע אותה קצת. זה נראה כאילו היא בכלל לא נהנית איתנו."
ליטפתי אותה, לא רוצה לדבר, כי היא לא תוכל להגיב. ליטפתי עוד ועוד עד שהרגשתי שהיא נרגעה קצת. במסאז' קל שחררתי את מה שנשאר מהמתח וקירבתי את הסכין שוב: "זה בסדר, זה כמעט לא יכאב"- לחשתי לה באוזן בחצי חיוך מאולתר.
"ממש טיפולי ספא את מקבלת פה"- אמר משה ממקומו ונעץ את מבטו בסכין, כאילו זה הדבר היחיד בעולם.
חתך קטן ומהיר וישר העברתי מעליו את הצמר גפן. היא שוב נתפסה, אבל לאחר שניה התחילה להרגע. זה בטח רק שרף מאט, אבל לא יותר מזה. את החתך השני היא קיבלה יותר בקלות ואז השלישי, הרביעי.
בשלב מסויים, שמתי לב שמיכל עצמה את העיניים, כל גופה נרגע והשתחרר ויכולתי אפילו לחשוב שהיא נהנית. היא הבינה כנראה שזו הדרך הכי טובה להפחית את הכאב.
חלק מהחתכים ברגליים ובגב היו כנראה עמוקים מידי והצמר גפן בלבד לא הספיק בכדי לעצור את הדימום הקל. מיכל נראתה כרגע כמו קורבן של ערפד לא מוצלח (כמעט חייכתי מהמחשבה).
"די,- אמר משה לפתע בחצי פיהוק מדומה,- זה מתחיל לשעמם אותי. הכנס ידך לשק!"
עשיתי ליטוף מהיר ואחרון על כל הפצעים בעזרת הצמר גפן והושטתי את ידי שוב אל תוך התיק. הפעם ניסיתי לחטט מאט לפני שאוציא את היד. משה שם לב ועצר אותי, אבל כבר מצאתי משהו שנראה לי הכי פחות מסוכן. נרות.
"מותק,- התחיל משה לדבר למיכל,- אני מקווה שקר לך". אני לא בטוח שמיכל עדיין הקשיבה לנו. היה נראה כאילו היא נמצאת עכשיו במקום אחר, מרוחק, אני מקווה שטוב יותר.
הדלקתי כמה נרות ומיקמתי אותם על השולחן מעל אשתי (שעדיין לא הראתה "סימני חיים").
בערך דקה הסתכלתי על הנרות, נמסות, מתלקחות, מתכוננת לשימוש. ליטוף על היד מהכתף ואל הזרוע ומיד אחריי היד המלטפת טיפות שאווה חמות. מיכל הגיבה בתנודות קלות באיזור הטיפטוף, ועיניים עצומות ורגועות, נותנת לי את הרשות שלי להמשיך. המשכתי.
מרחוק על הפצעים (אנחות כאב קלות של מיכל) ויותר קרוב על החלקים הפחות רגישים (עדיין אנחות כאב קלות).
כל 4 הנרות כבר נשפכו, הרגשתי דגדוג מוזר בעיניים מקרני השמש ו... איפה משה?! הרמתי את המבט מאשתי לכיוון האורח הלא צפוי. הוא כבר לא היה שם.
"זה נגמר, אהובתי,- לחשתי לה באוזן ברכות,- זה נגמר"- אמרתי שוב ושוב לה ולעצמי, ברוגע, בשמחה... בצער.
היתרתי אותה מכל ונשאתי את גופה הערום, למחצה בהכרה למקלחת. שטפתי את כל השעווה, הפצעים והדמעות שמזמן התייבשו. חלק מהחתכים נפתחו שוב, חיטאתי אותה מקשיב בבלבול (ערבוב של רחמים וסיפוק) לקולות הכאב הקצרים לעתים רחוקות.
כיסיתי אותה בשמיכה וחיכיתי עד שנשימותיה יהפכו לסדירות. היא נרדמה סוף, סוף כשהבעת רוגע ואושר על פניה.
חזרתי לסלון והפכתי את התיק שהשאיר האורח. התיק היה מלא בעוד הרבה הפתעות כאלה ואחרות. חלקן שמחתי שלא יצא לי לראות וחלקן אפילו קצת הצטערתי. בתחתית התיק מצאתי פתק קטן ועליו מודפס: "מתנה ילדים, תשחקו!" ככה קצר, בלי שום דבר מעבר.
חזרתי למיטה ונרדמתי גם אני, מחבק אותה.
לפני 16 שנים. 11 בדצמבר 2007 בשעה 4:59
