... התעוררתי כי הרגשתי לפתע שהיא לא שם, לא לידי. תוך כדי שאני פותח את העיניים, כבר הושטתי את היד ומיששתי את המקום שלה לידי. עדיין חם, אבל ריק. "איפה היא?"- חשבתי בפאניקה, כאילו משהו באמת קרה... חלמתי ש... (!!!)
קמתי מהמיטה עדיין לא מבין ממה אני כל כך מפחד. היא תמיד הייתה שם ותמיד תהיה. בטח הלכה להכין לנו ארוחת בוקר או משהו. כן, כן, קפה וכריך למיטה. עוד לפני שנגעתי בדלת, שמעתי רעש מהסלון. היו שם כמה קולות, אבל אף לא אחד מהם היה שלה. עכשיו באמת נלחצתי.
"תיכנס, אנחנו מחכים רק לך"- שמעתי קול זר של גבר.
נכנסתי לסלון של עצמי, נענה להזמנה של האיש.
"מי אתה? ומה אתה עושה בבית שלי?"- שאלתי אותו בזמן שהרמתי אליו את עיניי- עוד חצי עצומות מעייפות.
"בוא נערוך היכרות. תקרא לי משה- זה יהיה משעשע. זאת כאן על ארבע, אשתך הכלבה וזה,- הוא הרים את היד,- אקדח טעון ומוכן לעשות כל מה שאני אומר. האקדח הזה החליט שהוא יעזור לי לגרום לאחרים לעשות כל מה שאני רוצה. בוא ננסה, משהו קל בהתחלה... הממ.. תעמוד על רגל אחת."
"מה?" - נתתי לו מבט כאילו הוא נפל מהירח.
הוא לא ענה, רק כיוון את האקדח לראשה של אשתי שהייתה קשורה לשולחן ליד הכיסא עליו ישב, עם משהו סמרטוטי קשור על פיה. היססתי עוד חצי שניה ואז הרמתי רגל אחת באוויר. ניסיתי לסדר את המחשבות ולחשוב בהיגיון. יותר מידי שאלות, יותר מידי פחד, יותר מידי, פשוט יותר מידי- לא הצלחתי להילחם בפאניקה. שמתי לב שהגוף שלי התחיל לרעוד. גם הוא שם לב.
"או, אל תפחד, אם תעשה כל מה שאני רוצה, אתם תישארו בחיים... כנראה."
אני חייב להודות שזה לא הרגיע אותי במיוחד, אפילו שהקול שלו היה די משכנע. הורדתי את הרגל בהיסוס והוא לא אמר כלום. עמדתי שם עוד דקה בלי לזוז ובלי שהוא אומר משהו ואז הוא שבר את השתיקה.
"טוב,- הוא התחיל כאילו יצא מגופו ועכשיו חזר,- בוא נעבור לשלב הבא. שם בפינה,- הוא הצביע,- יש תיק. תביא אותו ותמקם על השולחן ליד אשתך."
עשיתי מה שביקש והסתכלתי על אשתי. גם אותה הוא כנראה לא הרגיע- כל גופה רעד ודמעות עמדו בעיניה.
"תפתח אותו!"- הוא הרים את הקול לראשונה. צעקה נוקשה, אבל היא לא נשמעה חולנית כל כך. זה לא ששמעתי פסיכופט אמיתי מדבר ממש לידי, אבל זה לא היה זה, למדי.
"אנחנו נשחק בעוד משחק, תושיט את היד פנימה ותתפוס את הדבר הראשון שתרגיש,- עשיתי מה שאמר והוא המשיך,- עכשיו תוציא את זה ותראה לקהל."
לא הייתי בטוח במה אני אוחז, זה לא הזכיר לי שום דבר ספציפי שנגעתי בו עד היום. הוצאתי את היד באיטיות והסתכלתי.
"חה חה, שוט! החביב עליי, דרך אגב,- הוא הסתובב לאשתי,- את הולכת להנות,- הוא אמר, מושך כל מילה, כאילו טועם אותה,- אני כמעט ומקנא בך... לא!"
לרגע שוב הסתכלתי על אשתי. מיכל נראתה כמו הבחורות האלה בסרטים, אחרי אונס אכזרי. רק בהבעה, כי כותנת הלילה שלה הייתה שלמה וכמעט ולא נראו סימני אלימות. הנהנתי אליה, בניסיון חסר אונים להרגיע אותה קצת. לשניה זה היה נראה שהצלחתי.
"טוב,- מיכל נרעדה שוב למשמע קולו,- בוא נראה... תרים לה את הכות... ,- הוא נקטע באמצע ואז חייך לעצמו,- בעצם, בכיס הצדדי של התיק יש מספריים, תחתוך לה את היד"
"מה?!"- צעקתי בבהלה ומיכל פרצה בבכי וכאילו צווחות (דרך הסמרטוט).
"סתם. צחקתי. תחתוך ממנה את הפיג'מה... אני בכלל לא בקטע של קטיעת איברים."
עשיתי משאמר וזרקתי את שארית הבגד הצידה.
"עכשיו תתחיל להצליף. קודם על הישבן."
אחרי כמה שניות של היסוס, הנחתתי מכה קלה על ישבנה של מיכל.
"תגיד לי,- הוא התפרץ לפתע,- מה לא הכו אותך בילדות?! מה זה הליטופים האלה? או שתתחיל להשתמש בכוח, או שהאקדח הזה,- הוא הוריד את הנצרה בהפגנתיות (ומיומנות),- יעשה בכם כמה חורים ואני אמשיך למשפחה מאושרת אחרת."
הסתכלתי על מיכל בעיניים מצטערות והיא החזירה לי מבט מאשר ודומע.
"אני אוהב אותך."- לחשתי והתחלתי.
אחרי 25 מכות התחת שלה הפך להיות כחול לגמרי וכל מכה נוספת גופה קפץ.
"זה מספיק בינתיים,- עצרתי,- עכשיו נמשיך את משחק "תיק ההפתעות". נו, קדימה, אל תחזיק אותנו במטח, אשתך כבר רועדת מהתרגשות."
הנחתי את השוט על השולחן ותפסתי משהו בתיק... את הדבר הזה הכרתי בבהלה ורציתי להשאיר בפנים, אבל היד כבר הייתה בחצי הדרך החוצה. אין דרך חזרה.
לפני 16 שנים. 30 בנובמבר 2007 בשעה 17:20
