התרווחתי לי בישיבה נוחה, הסתכלתי מסביב. אחרי שלא ראיתי שום דבר מחשיד או מאיים עצמתי את העיניים ושיחררתי אנחת נחת מביאת סיפוק. נשימותי הסתדרו, הגוף התחיל להרגיש מאט כבד ונמנום המתוק לא איחר להגיע.
משהו זז מאחורי, הזזתי את הגב ונתתי לה לסדר את הרגל לישיבה נוחה יותר. פקחתי את העיניים, היא עדיין רואה את הסרט (שלא כל כך מעניין אותי). לאחר שהיא נרגעה, נשענתי לאחור ושוב עצמתי את עיניי.
לאחר שינה קצרה היא העירה אותי בדחיפת רגל קלה ודילגה מעליי. "קום,- היא אמרה,- לך תכין לי משהו לאכול".
"מיד מגיע"- עניתי בחיוך רדום במקצת וזינקתי למטבח.
אחרי שאכלנו ארוחת בוקר מאוחרת (כשעתיים אחרי ארוחת הבוקר הרגילה), שטפתי את הכלים ומיד הלכתי למלא לה אמבטיה בלי שאפילו תבקש.
כשהיא נכנסה לאמטיה החמה, היא חייכה אליי ונשענה לאחור. עיסיתי מעט את גבה, מכושף כמו תמיד ובכל פעם מחדש מגופה הענוג. מחשבות למיניהן מילאו את ראשי, מחשבות רגועות- שאלות פילוסופיות חשבות: האם עינייה יפות יותר כשהן פקוחות או קוסמות יותר כשהן עצומות? האם מחירי הלחם יעלו, ירדו ובכלל, מה אכפת לי? האם נוח לה? האמבטיה יצא בסדר? ו... כל מיני... כאלה.
היא הזיזה את הידיים שלי בעדינות ועוד כשעה וחצי פשוט ישבתי לי חצי מנומנם, מאוד מאושר וקצת, לפעמים מחליף ומחמם את המיים באמבטיה שלה.
אחרי שהיא יצאה מהאמבטיה, היא הלכה לנו. התקלחתי גם אני (בכמה דקות קצרות) וחזרתי לרגליה.
עוד ארוחה (הפעם מוכנה מראש- רק לחמם), עוד סרטים (שמעניינים גם אותי), בקיצור עוד שעות של חוסר מעש מוחלט ומנוחה לרגליה.
*********
התמתחתי בתחתית המיטה והסתובבתי קצת עד לקבלת תנוחה נוחה יותר. חיבקתי את רגליה ועצמתי את עיניי.
ויהיה בוקר, ויהיה ערב; עוד יום "קשה" בחיי הנשלט.
לפני 17 שנים. 17 בדצמבר 2007 בשעה 16:27
