יום, לילה ומה ש...

"מה זה הסרט הזה לכל הרוחות?!"- הוא קם ונעמד מולה.

"אבל..."- היא נדחקה אל תוך הכיסא.

"לא רוצה לשמוע את האבל שלך!" - הוא התקדם לעברה עם כל הגוף.

"אני... א... חשבתי... ש..."- הבעה של "אני הולכת לבכות עוד שניה, אבל מתאפקת מלחייך" עלתה על פניה.

"מה? מה את...?! מה חשבת, שאני אוהב את זה, שאני הולך לבכות איתך "ברגעים הרומנטיים"?! - (נימה מזלזלת) - מה חשבת לעצמך כשקרת לי לבוא לפה?!"

אולם הקולנוע הכיל בערך 50 איש באותו רגע... 49... 47... אבל אחד לא ניסה ואפילו לא חשב על לעצור את הסצינה הדרמטית- "לא נורמלית" שהתרחשה בדיוק באמצע האולם.

"אבל..."- היא ניסתה שוב.

"שוב אבל?!- הוא סתר לה. פעמיים!

"אווו!"- נשמעו קריאות פליאה בודדות בתוך האולם, אבל הוא המשיך כאילו הכל התרחש בביתו הפרטי.

לאחר כמה שניות היא הוציאה מעצמה קול שקט של בכי...
"תסתמי! נראה לך שאת בבית?!" -הוא צעק וסתר לה שוב.
היא השתתקה, אבל כמה דמעות נוספות צצו בעינייה.

"מה חשבת,- הוא המשיך בנימה כאילו מדבר לאוויר,- ..אולי חשבת שאני אדלק מכל ה"פוצי מוצי" הזה וארצה אותך כאן ועכשיו?"
"לא... אני..."- היא החליפה הבעה ל"יכול להיות שאתה צודק, אבל אני בחיים לא אגיד לך".

"טוב, אם זה מה שאת רוצה, אז תסתובבי!"- הוא שלח ידו לרוכסן הג'ינס.

בשלב הזה גם מי שעוד התעניין בסרט, הסתובב לכיוון הזוג המוזר שרב באמצע האולם. חלק אפילו עברו לשבת מאחורייהם בכדי לקבל נקודת זווית טובה יותר. כולם רצו לראות לאן תתפתח הדרמה המוזרה.

"נראה לך באמת?!"- הוא סגר את הרוכסן וסתר לה שוב כך שראושה עשה סיבוב של 180 מעלות.

לחשושים וקריאות פליאה התחזקו מרגע לרגע. הוא תפס אותה בצוואר והרים אותה על רגליה. היא בכתה בשקט.

"אולי... פשוט נלך...?"- היא שאלה בקול רועד, מפחדת להרים את המבט.

"כן,- הוא אמר ברוגע אחרי נשימה ארוכה,- ...אבל אנחנו נמשיך את זה בבית."