יום, לילה ומה ש...

*כי בעברית (סשן של פחד- לא נשמע מגניב מספיק).

הסיפור מוקדש למישהי הכי מיוחדת... אולי הוספתי קצת על המציאות וכמובן שהחסרתי פרטים בשביל דיסקרטיות ופרטיות, אבל...


*********

הוא התבונן בכפות רגליה היפות והחליק במבטו למעלה. מעל לברך, אולי קצת מעל, אבל לא יותר מידי. הוא פחד להסתכל גבוהה יותר, פחד להביט לה בעיניים. בדרך כלל כשהיה מסתכל עליה במצבים האלה, היא הייתה מחייכת ומלטפת את ראשו בידיה העדינות. אבל מה אם הוא ירים את עיניו והיא לא תחייך, לא תלטף? מה אם היא לא מרוצה כרגע (ממנו או בכלל)? מה אם הוא מפריע?

הוא ניסה לעשות כל אשר ביכולתו כדי לא לאכזב אותה, אבל הוא ידע שהוא לא מספיק בשבילה. אף אחד לא מספיק.

היא אף פעם לא ניסתה לשלוט בו, אף פעם לא קראה לו בשמות מיוחדים ולא ביקשה תארים לעצמה. היא לא ניסתה ולא ביקשה, אבל זה היה חזק ממנו. כשהוא היה לידה, כל מה שהוא רצה זה שיהיה לה טוב; אבל חזק אפילו מהרצון הזה- היה הפחד. הפחד היה שם תמיד, אפילו כשסתם עבר לידה, הסתכל עליה או אפילו חשב עליה. הוא פחד שלא יעשה מה שצריך, או שיעשה משהו שלא צריך. הוא ידע שהוא לא מספיק, אבל פחד שיגזים. ידע שמותר, אבל פחד שאסור.

לפעמים בגלל הרגעים האלה בסביבתה, הוא היה בטוח שהוא פרנואיד. הוא תהה אם היא בכלל שמה לב לכל הפחדים האלה שלו. למען האמת הוא היה בטוח שהיא לא. היא לשמה לב שהו מחזיק עצמו עם היד, רק בשביל לא להישען לה על הרגל עם כל הגוף. היא לא שמה לב איך הוא נוגע בצורות שונות, בחלקים שונים של רגליה, בשביל לבדוק מה ימצא חן בעינייה יותר. הוא חשב על איפה זה אולי ידגדג, יחמם, יקרר, יציק או כמובן, יהיה לה נעים.

הוא היה כמעט בטוח שהיא לא שמה לב לכל הדברים הקטנים האלה. ולמה שתשים...?

הוא אף פעם לא ידע אם צדק או טעה. היא בדרך כלל לא ביקשה דבר ולא העירה על אי נחוייות קטנות שהוא אולי גורם לה.

בתוך הפרנויה שלו, הוא תפס את עצמו מרים את הראש. היה כבר מאוחר מידי להחזיר אותו למעטה. רגע שנראה כמו נצח, הצוואר השלים את המעלות האחרונות עד שעיניו נפגשו עם שלה. היא הסתכלה עליו וחייכה. הוא פחד להביט בעיניה יותר מידי זמן, כדי שהבעתה לא תשתנה (גם אם בגלל גורם חיצוני כלשהו)- הוא לא יוכל להתמודד עם זה. הוא חייך אליה בחזרה והוריד את ראשו למקומו- לרגליה.

כל דבר בה היה מדהים: הדיבור, המבט, היחס... הכל. היא הייתה יותר מכל אישה שיצא לו לפגוש, אבל הרגע הזה כשהוא היה מרים את מבטו אליה, היה לדעתו המיוחד ביותר. רק לעיתים רחוקות כשהיה מרים את מבטו, החיוך שלה ועיניה לא היו שם. למרות שלא יכל לדעת בוודעות, הוא ניחש שהיא לא עוקבת אחריו כל הזמן עם חיוך. זה היה בלתי מוסבר איך שכל פעם שהסתכל עליה, היא הייתה שם, מחייכת ומתבוננת בו.

הוא לא יכל לעקוב אחרי הזמן כשהיה לידה, אבל היו דברים שרמזו לו שהגיע הזמן ללכת. הוא הסתכל עליה שוב לפני שנעמד לידה וכמו תמיד לפני שאמר שלום הוא שאל אם הכל בסדר.

"הכל מעולה... אין לך מה לפחד,- היא אמרה עם חיוך, כאילו ידעה על מה חשב,- אין לך מה לפחד."