יום, לילה ומה ש...

כשהייתי קטן נהגתי לדמיין כל מיני דברים לפני השינה, כדי להקל על ההרדמות. לרוב הייתי מדיין משהו אחד. הייתי מדמיין שמישהי חוטפת אותי באיזושהי דרך מיוחדת למדי. אחרי שהיא הייתה חוטפת אותי, היא הייתה עושה לי דברים. עוד לא יכולתי לקרוא למה שהיא עשתה לי בשמות, אבל כבר ידעתי שזה אלים ולכן אסור. עם בגיל הדברים שהיא עשתה לי נהיו יותר ויותר מגוונין וברורים ואפילו יותר אסורים. היום, אני כבר הרבה זמן לא קטן.



"שון,- המזכירה שלי העירה אותי דרך האינטרקום,- יש לך פגישה בעזריאלי עוד שעתיים."
"מה, איזה פגישה? אני לא זוכר שקבעתי משהו."
"בדיוק בשביל זה אני כאן, בשביל לקבוע בשבילך ולזכור במקומך" ענתה המזכירה בנימת סוקזם מובהקת.
"טוב, בסדר. באיזה שעה?"
"עוד שעתיים בדיוק, ביטבתה."
"אהה.. הפגישה הזאת. את יכולה לבטל את זה? אין לי כוח אליה."- עוד פגישה מעצבנת עם גרושתי. זה תמיד אותו הדבר: היא מאיימת עליי בעורכי דין, אני משחק אותה קשוח ואדיש, ואז היא מוותרת וחוזרת הביתה בדמעות.
"כבר ניסיתי,- ענתה המזכירה בקול מזלזל למדיי,- היא לא מוכנה לוותר ואומרה גם משהו כמו: תגידי לו שהפעם אני לא אוותר ואם הוא לא יופיע שם בשעה הקבוע, הוא יצטער על זה לשארית חייו.
זה היה בדיוק במילים האלה, רשמתי את זה"
"זה בדיוק מה שהיא אמרה? את בטוחה שזאת הייתי היא?"
"לא, אני לא בטוחה... אבל לא עשיתי ניתוח קולי."
"טוב, אני אהיה שם. תזכירי לי עוד שעה."

האינטרקום השתתק לעוד שעה שעברה מהר מידי. בפעם הבאה שזה דיבר רציתי להפוך חירש לרגע, אבל משהו פה הסריח. קמתי מהכיסא, לקחתי כמה מסמכים כדי להראות רציני ויצאתי מהמשרד הממוזג שלי.

אחרי זה היו פקקים, רמזורים, חיפוש חניה ליד קניון עזריאלי והשומר בכניסה שחפר לי במסמכים.

חיכיתי כמו אידיוט במשך שעה ביטבתה והצטערתי שלא לקחתי את המחשב הנייד. כעבור שעה ניגש אליי מישהו והגיש לי מכתב שהשם שלי היה רשום עליו.

"ביקשו ממני למסור לך את זה."- אמר השליח והושיט לי את המעטפה.
"מי ביקשו?" – שאלתי, אבל הוא רק קירב את הכתפיים לראש והניח את המעטפה על השולחן. לאחר מכן הוא הסתובב והלך.
"רגע, אתה לא צריך שאחתום לך על משהו?" צעקתי לעברו, אבל הוא אפילו לא הסתובב.

טוב, שיהיה. פתחתי את המעטפה שאפילו לא הייתה סגורה, הוצאתי את המכתב והתחלתי לקרוא:

"שלום לך,
אתה לא מכיר אותי והיית מעדיף שזה ישאר ככה, אבל זה לא.
מהיום כל חייך הולכים להשתנות לרעה. בעצם, כבר אין לך חיים.
תפגוש אותי על הגג של הבניין בעוד עשר דקות."

ככה, בלי חתימה, בלי פרטים, בלי כלום.היה חסר שם רק משהו בסגנון של, תעביר את המכתב הזה לשבעה מחברייך ותראה איך הם נהיים אומללים.

חיטטי עוד קצת בתוך המעטפה. בפנים הייתה תמונת פלרוייד של ראש כרות שפעם היה מחובר לגוף של סוס. או גרושתי מנסה לעשות בדיחה חולנית, או שזה מישהו באמת חולני ואז זה אפילו פחות מצחיק.

שילמתי על הקפה, זרקתי את המכתב לפח (כמובן שקרעתי אותו לפני) והתחלתי ללכת לכיוון היציעה. באמצע הדרך שמתי לב שמישהו הולך אחריי במרחק של מטרים ספורים. כל האינסטינקטים שלי רמזו לי שהוא עוקב אחריי, אבל ההיגיון הבריא הזכיר לי שאני באמצע הקניון הכי הומה בארץ.

"סליחה,- שמעתי קול נשי מכניסה של אחד החנויות,- אתה יכול אוליי לעזור?"
כשהסתובבתי לכיוון ראיתי אישה שמנסה לאסוף ערמה של דפים מהריצפה וזה בכלל לא מסתדר לה.
"כן, כמובן"- עניתי והתכופפתי בשביל לעזור.

הושטתי אליה כמה מהדפים שנכנסו ליד שלי והרמתי את המבט. אקדח! צעקתי בפנים. היא החזיקה אקדח בתוך התיק שהיה עליה ואני בטוח שהיא הראתה לי אותו בכוונה.
כשהיא הייתה בטוחה שראיתי את האקדח, היא לקחה את הדפים מהיד שלי עם היד הפנויה שלה ודיברה.
"אתה יודע שיש מישהי שמחכה לך? לא יפה לגרום לאישה לחכות."
"ולגבר?"- עניתי עוד לפני שחשבתי.
"אם אני אשמע ממך עוד מילה אחת, הדבר הבא שתראה זה צוות הרופאים שמעבירים את הגופה שלך לחדר המתים."
"מה תירי בי כאן? בתוך הקניון!?"- המשפט הזה וההיגיון שבו גרמו לי לביטחון עצמי, אבל ההבעה שלה לא השתנתה.
"היא התלבטה שניה וענתה בחצי חיוך,- כן, אם אני אהיה חייבת".

זה היה נשמע די משכנע...