יום, לילה ומה ש...

האישה עם האקדח הובילה אותי החוצה כשהיא מחזיקה את היד שלי, כך שהתיק שלה נתקע לי בצד של הגב. הגענו לאיזור של תחנות האוטובוס ליד הקניון וחיכינו בשקט במשך בערך דקה. אחר כך התקרב אלינו אוטו ארוך עם חלונות מושחרים והאישה עם האקדח באה לדחוף אותי פנימה.

אני זוכר שלרגע התנגדתי ורציתי לצעוק למישהו לעזרה (סך הכל זה מקום די הומה בשעת הצהריים). עוד לפני שהצלחתי לפתוח את הפה ראיתי לפתע השתקפות בתוך חלון המכונית. זה היה הבחור מקודם, שעקב אחריי בתוך הקניון.

מכה חזקה בעורף. הכל התארפל. הגוף שלי שהיה על סף איבוד הקרה, נדחף אל תוך האוטו, בלי שמישהו בכלל הסיט את המבט לכיוונינו.

אחרי זה היה חושך. ואז חלמתי.

בחלום שלי עמדתי על כביש מהיר לבוש קיצי, בזמן שירד גשם חזק. לא נשמע דבר מלבד הגשם ומאט רוח. מרחוק ראיתי אור והתחלתי ללכת לכיוונו. לפתע משאית נכנסה בי מהצד בשיא המהירות...

"אמרתי תתעורר,- שמעתי קול צועק חצי במציאות וחצי עדיין בתוך החלום,- תתעורר!" בפעם השניה המכה הייתה חזקה יותר, למרות שכבר הבנתי שזו לא משאית. זו הייתה נעל, נעל שפיצית כמו של נשים. לרגע חשבתי שאיבדתי כמה צלעות. הכאב היה חזק מידי וגרם לי לפתוח את העיניים ולהתעורר במהירות שלא חשבתי שאפשרית בשבילי.

"אהה.. כבר התעוררת,- הפעם הבנתי לפי הקול שזאת אישה (וגם לפי הנעל),- זה טוב. שאני לא אצטרך להרוס את הנעל על הצלעות שלך שוב."

"אני באמת מצטער"- אמרתי בציניות וכבר באמצע המשפט הכאב גרם לי לשנות את הנימה.

"כנראה ש...,- עוד בעיטה, הפעם בצד השני,- אני בכל מקרה אצטרך לעשות את זה שוב. אני הייתי מציעה לך להפסיק לדבר ולהתחיל להקשיב. יש לי כמה דברים לספר לך, למרות שלא יהי אכפת לי אם זה יבוא לך בהפתעה."

"אני יכול לשתות קודם?" שאלתי. הגרון שלי הרגיש כמו מדבר סהרה.
"לא,- היא ענתה לי ממש באדישות,- תשתה אחר כך, אם תקשיב כמו ילד טוב."
"טוב, דברי."
"אני אסלח לך הפעם על הזילזול...
מהיום אתה כבר לא אתה. תשכח מהשם שלך- עוד מאט תקבל אחד חדש, אם בכלל..."
"אהה..."
"אל תקטע אותי!
אתה תיהיה פה בין יומיים לשבוע ותעבור סדנת חינוך מיוחדת. אתה תלמד לכבד את מי שנמצא מעלייך בדרגת השליטה. אתה תלמד איך לדבר או יותר נכון לא לדבר עם האחראים עלייך. בקיצור, אתה תהפוך להיות עבד אמיתי, צייתן וכנוע. יש שאלות?"
"כן. למה אני?"- שאלתי בלי באמת לחשוב, כי הייתי עדיין בשוק מכל מה שהיא אמרה ובכלל מכל מה שקורה.
"אם אתה מצפה לשמוע שאתה איזשהו מישהו מיוחד, אז תשכח מזה. הבחירה נעשית באופן אקראי לגמריי."
"אקראי?!"- שאלתי בהפתעה ואפילו מאט בעלבון. זאת אומרת, ככה חוטפים אנשים באמצע הקניון וזה בכלל אקראי?! משהו פה לא מסתדר.
"כן, אקראי. מספיק עם השאלות. עוד מאט יביאו לך מים ומאט אוכל. תישן פה הלילה ומחר נתחיל."

מה נתחיל?!- חשבתי לעצמי בנימת אימה (ומשהו שהרגיש כמו סוג מאוד מוזר של התרגשות)...
"מה נתחיל?!"- צעקתי לכיוון הדלת הנסגרת.