יום, לילה ומה ש...

למרות שהיום שלי היה מטורף לגמריי, הוא גם היה מאוד מעייף. אפשר לומר שהתעלפתי במקום להרדם. לא הייתי קורא לשינה הזאת מתוקה, כי כל כמה זמן התעוררתי מכאבים בצלעות. לא הייתה גם מיטה, אלא אוסף סמרטוטים ועוד כל מיני (לא ייחסתי לזה משמעות). האוכל שהביאו, היה אוכל רק בשם ומכל שאר הבחינות הזכיר יותר פסולת מאשר אוכל.

התעוררתי סופית. לא האמנתי שאני אגיע לשלב הזה שאני פשוט אתעורר מחוסר עייפות. ציפיתי לעוד מכות, לעוד לגלוגים של האישה הזאת, לעוד... לא יודע מה, אבל ממש לא לישון עד שעתעורר לבדי. לרגע חשבתי ששכחו ממני וזה די שימח אותי. אוליי אף אחד לא יבוא וכל זה פשוט יגמר בזה שאני אצא מפה רעב, כואב, אבל חופשי.

העברתי עוד כשעתיים (הורידו ממני את השעון) בלחשוב על מה קורה ומה יכול לקרות. בערך בשלב שהתחלתי להתעייף מרחמים עצמיים, מחשבות בכלל וחוסר מעש, שמעתי את הדלת נפתחת. רק עכשיו, להפתעתי הגמורה, הבנתי שהדלת בכלל לא ננעלה, אלא פשוט נתרקה.

"כמעט מצטערת,- התחילה אותה הבחורה מאתמול,- שכחנו ממך."

קודם שמחתי כשחשבתי ששכחו אותי, אבל עכשיו די נעלבתי. איך אפשר לשכוח בן אדם?

"איך אפשר לשכוח בן אדם?!"- לא הצלחתי להחזיק את השאלה.
"מה זאת אומרת?- היא שאלה באמת בהפתעה,- לא קרה לך ששכחת להוציא זבל, או לשטוף כלים, או עוד כל מיני דברים שהם כביכול חסרי משמעות?... שכחנו."

לא בטוח למה, אבל במקום מאוד להתעצבן, פשוט נפגעתי. יותר נכון, נפגעתי והזדעזתי ממה שאני שומע.

"ששש... שלא תחשבו אפילו על לדבר,- היא עצרה אותי עוד לפני שחשבתי לשאוף אוויר,- אני צריכה שתתפשט."

ככה, בשיא האדישות, באלגנטיות ופשטות. תתפשט וזהו. כאילו אין פה עניין של כבוד והערכת אדם.

"תודה על ההצעה, אבל אני חושב שאני אוותר. באמת, לא חם לי."

היא לא התייחסה, פשוט נקשה על הדלת נקישה אחת שקטה. הדלת נפתחה, אבל הפעם היא הייתה נעולה. ושוב לא שמתי לב כשנעלו אותה.

לחדר נכנסו שתי גברים גדולים למדיי. אחד מהם כבר הכרתי- זה היה הבחור מהקניון.

הסתכלתי עליהם, אחר כך עליה ושוב עליהם. אף אחד לא זז וכך גם אני.

היא חזרה על הפקודה שלה בלי להסתכל עלי או בכלל על משהו מסויים. אחריי כמה שניות שלא שיניתי את דעתי, היא עשתה סימן עם היד ושני הגברים התחילו להתקרב אליי.

"טוב, בסדר. בסדר. אמרתי בס..."

"אני רואה שאתה לא מבין מה קורה כאן,- היא נעמדה מעלי אחרי שהתקפלתי על הריצפה מהמכות שהחטיפו לי הארונות המהלכים האלה,- אני חושבת שאתה לא כואב מספיק. נראה לי שאתה עוד לא מוכן. כדאי שנתחיל מהבסיס."- את המשפט האחרון היא אמרה חצי בתור שאלה, אבל אם זו הייתה שאלה, אז היא הייתה רטורית לגמרי.

"מה זה בסיס?"- שאלתי מסוכרן וחושש כאחד.
"קודם כל, תלמד לא לדבר אם לא שואלים אותך. שנית, אל תשאל שאלות מפגרות, כי אתה עוד יכול לקבל תשובה. קח לדוגמא..."- היא המשיכה את המשפט בסימן נוסף עם היד. הפעם הסימן היה שונה וכך גם התוצאות.

חזרתי להכרה באותו המקום שאיבדתי אותה כבר הפעם השניה או השלישית.

"אתם יכולים להמשיך."- היא אמרה שוב כמו בכל פעם שחזרתי לעצמי. הם המשיכו.
סוג של מקלות דקות וארוכות שכרגע הרגישו כמו סכינים חדים על בשרי החשוף. למרות שלא ראיתי את זה, אבל ידעתי שכל הגב שלי מדמם. גם האף שלי דימם מרוב הפעמים שאיבדתי את ההכרה בגלל שוק כאב. המקלות יצרו קול אופייני באוויר ובכל פעם ששמעתי אותו, הגוף שלי נרעד. כל פעם לפני המכה כל השרירים שלי התכווצו ללא שליטתי וזה רק חיזק את הכאב.

"די... מספיק! אני אעשה כל מה שתרצי!"- צעקתי כבר בפעם המיליון, אבל עד עכשיו היא לא הפסיקה.

"מה אמרת?- היא הרימה את היד באוויר והמכות פסקו לרגע,- תחזור שאני אוכל לשמוע אותך."
"ב-ב-ק-ש-ה. מספיק...."- חוסר החמצן בריאות קטע את הדיבור ואת קו המחשבה.
"ו...?"
לקחתי אוויר. "אני אעשה כל מה שתרצי."

"תשחררו אותו ותחזירו לחדר. שלושתכם יכולים לנוח. זה היה יום די מעייף. אנחנו נמשיך מחר."

נשמיך מחר?!?!? לא היה לי כוח להתווכח איתה. סוף, סוף קיבלתי קצת חופש ואני הולך למצות אותו.
כבר מתוך שינה הרגשתי איך מחטאים לי את הפצעים, שמים תחבושת ואז שוב ושוב. אין לי מושג כמה זמן ישנתי.

בשלב מסויים הקולות של הדלת רמזו לי באכזריות שכנראה הגיעה מחר...