יום, לילה ומה ש...

*מקווה שנהניתם עד עכשיו. עם היה חסר לכם משהו עד כאן... אז ההקדמה נגמרה.

לראשונה מאז שהגעתי למקום הזה, נשמתי אוויר צח. על הבוקר העירו אותי (יחסית בנחמדות), נתנו לי משהו לאכול וכעבור מאט זמן הוציאו אותי החוצה. גם האישה שליוותה אותי מאז ההתחלה ועד עכשיו לא הופיע היום וכבר זה היה נחמה.

הגינה שיצאתי אליה הייתה ענקית. בגלל שהייתה מלאה בכל מיני דברים, עצים ואנשים, לא יכולתי להעריך את גודלה. דבר אחד הבנתי ישר, זו לא גינה אחורית טיפוסית. במרכז השטח שיצאתי אליו, עמד כלוב גדול מברזל. הכלוב היה מספיק גבוהה בשביל שכל אחד יוכל לעמוד בו זקוף ומספיק גדול בשביל להתהלך מאט. וזה בדיוק מה שעשיתי כשהכניסו אותי לשם. באמצע היה ספסל פשוט מעץ, אבל אפילו לא התקרבתי אליו. היה נחמד פשוט לנשום אוויר צח ולמתוח מאט את הרגליים.

השמש כבר עברה את האמצע כשבאו לקחת אותי. התחלתי לחזור לכיוון הבית, אבל אותם השניים מקודם מיד סיבבו אותי אל תוך הגינה. נכנסנו עוד פנימה ואחרי שעברנו את קו העצים, ראיתי ביתן קטן, ממש כמו מלונה, אבל עשוי בטון. ליד הדלת היחידה (לא היו שם אפילו חלונות), עמדה האישה המוכרת.

"נהנית?- היא שאלה בחוסר אכפתיות.- תשמור את הזיכרון, הוא צריך להספיק לך ליומיים."

בלי שהספקתי לענות או בכלל להבין, נדחפתי אל תוך הבית- מלונה.

בפנים היה חשוך כמעט לגמריי. בקירות, קרוב לתקרה, היו מאט חורים לאוויר. מאחוריי נסגרה דלת מברזל. הריצפה הייתה מאוד מלוכלכת והחדר הסריח בצורה בלתי רגילה. בפינה עמדה אסלה שהשתמשו בה די הרבה בשביל לעשות צרכים ולהקיא וכבר זה שאני יודע את זה מצביע על כך שלא ניקו אותה שנים.

ליומיים, נזכרתי לפתע במה שהיא אמרה. יומיים?! כאן?

התיישבתי על הריצפה נשען על קיר וניסיתי לחשוב. זה לא עבד. אפשר לחשוב בהיגיון, אפשר לכוון את המחשבה עם רגש, אבל אצלי כרגע הכל היה מבולבל וכמעט לא אמיתי.

ביומיים האלה נזכרתי איך לבכות, גיליתי איך זה להתייאש לגמרי, איך זה לרצות למות ואיך זה לאבד תקווה. הייתי על הגבול כשמצאתי את הפתרון. בילדות שלי הייתי חולם. הייתי חולם על דברים דומים. לא, ממש לא כאלה, אבל דומים. הפתרון הזה עזר לי להעביר את היום השלישי.

היום השלישי היה היום הכי קשה. כגודל הציפייה... לא ראיתי את זה בא. כשהסתכלתי לאחור, לא יכולתי להבין למה האמנתי לה. כמובן, רציתי להאמין לה. ביום השלישי גם הפסיקו להביא לי אוכל שעד עכשיו הגיע פעם ביום בשעה קבועה.

כשהדלת נפתחה, לא היה לי כוח לקום. נשברתי.

"בוא, בקרוב אתה תפגוש את הבעלים שלך".- אמרה האישה מקודם, אבל לא באמת הקשבתי. באותו רגע לא היה לי אכפת. כל מה שהרגשתי היה משב הרוח ואת הריאות שלי מתמלאות באוויר צח...