יום, לילה ומה ש...

התעוררתי מסתירת לחי כואבת במיוחד ואז עוד אחת ועוד אחת. מה קרה?! ישנתי אחרי שגבירתי כבר התעוררה!!! ארור אהיה! איך יכולתי?! רגל יחפה נתנה לי מכה בצד הגוף, נפלתי מהמיטה. היא דרכה עליי בעודה מדבר לעברי, דברי נזיפה. כן, כן, מדברת, לא צועקת, אבל היא אף פעם לא צועקת. מאמץ שרירי גב על- אנושי, בכדי שרגליה לא ישברו את עמוד השידרה. מגיע לי... התעוררתי אחריה, אני בטוח אענש. רק שתשאיר אותי לידה, רק שלא תזרוק אותי מעצמה. היא לא פקדה עליי ללכת אחריה, השאירה אותי על הרצפה בחדרה. בא לי לצרוח, לרוץ אחריה, אבל עכשיו זאת תיהיה טעות- בבוקר אין לה כוח לסלחנות.

להכין לה כוס קפה?! בטח שאני אכין לה כוס קפה! היא שלחה מישהו שימסור לי את פקודתה- להכין כוס קפה בדיוק כמו שהיא אוהבת ואני יודע. אבל משהו במבטו אומר שהפעם זאת לא זכות. נראה לי שהעונש שלי יגיע עכשיו. אפילו שלפחות זה אומר שאני יהיה קרוב אליה סוף- סוף. אחרי שעתיים בחדרה לבד, אפילו לא קמתי, נשארתי כמו שעזבה אותי.

קפה רותח נישפך על גופי- כאב עז. רק חצי כוס, את החצי השני היא תשתה. העור שלי מתחיל להראות סימני כוויעה. היא מתבוננת, אני מרגיש את מבטה בעודי מביט לרצפה. עורי הופך אדום, הגב, מעט הבטן והרגליים. אדום, לבן ואז פשוט מתנפח מעט. שורף, כל כך כואב, אבל אסור לצעוק, אסור אפילו לנשום כבד, אסור... היא מלטפת את גופי עם רגליה- כאב מתוק. החלקים השרופים פיתחו רגישות יתר שמלווה בכאב; אבל מה זה כבר כאב לעומת מגע רגליה?

היא סלחה לי... , בפעם האחרונה. אבל לא תיהיה פעם נוספת, אני לא אאכזב אותה שוב.

עד הערב היא לא פנתה אליי ביכלל, לא קראה לי לבוא אחריה. פשוט השאירה אותי לשכב ליד כסאה, לא זזתי כל היום. רק בערב היא פנתה אלי שוב, "לילה לבן", היא אמרה בעודה קמה והולכת לחדרה. "לילה לבן"- פירושו לילה שלם להיות קשור בעמידה במכשיר עינויים מיוחד.

אני מסתכל עליה, המכשיר נמצא בחדרה, התחננתי בפניה להיות לידה והיא הרשתה. מסגרת ממתכת והמון חוטים דקים לוחצים על גופי עד זוב דם. טיפות דם בצבע אדום בהיר נוזלות על גופי. הן לא מספיקות להיתייבש, למשך כל הלילה יושבת לידי אחת השפחות של גבירתי ומלקקת את דמי או מנגבת אותו (לבחירתה). כמה שזה מגרה!!! כמה שזה מיני!! כמה שזה כואב! אסור להגיע לזיקפה, אחד החוטים יחתוך את איברי בלי רחמים אם הוא יעבור מידה מסויימת.

זה הולך להיות לילה ארוך....